הופעות ברלינאיות: Foxygen ו- Alvvays בפרנץ קלאב

foxygenFoxygen @ Franz Club
Opening: Alvvays
(הופעה מנובמבר 2014)

הצפייה לאלבום החדש של Foxygen הייתה גדולה עבורי. הלהקה היא אחת הרעננות, הכיפיות והאהובות עליי מהשנים האחרונות וההודעה על אלבום קונספט מטורף המכיל 27 שירים שיגרה אותי להמתנה חסרת מנוחה. העובדה שהסינגל הראשון היה גלאם פופ מצוין וחסר בושה הייתה רק עוד אישור לגודל הציפיות שלי.

כשהגיע האלבום לאזניי ואחרי שקיבל כמה האזנות לא הוסערתי לרגע תחת היצירה המונומנטלית של זוג הצעירים ממערב ארה"ב ולהקתם, אבל גם לא התמלאתי בדחייה עמוקה נוכח יצירה נוראית. עבורי זה היה בעיקר כישלון חביב – הרבה אנרגיה חיובית אבל רק שיר אחד טוב לרפואה (מתוך 27 שירים פוטנציאליים, כן?) שהוא גם הסינגל הראשון. מזמן האכזבה לא הייתה כה חיוורת.

הכרטיסים להופעה שלהם כבר ניקנו זמן מה לפני יציאת האלבום, כי מה כבר יכול להשתבש…(?!) אבל זו היתה הזדמנות לעשות היכרות עם Alvvays הצעירים שיחממו את פוקסיג'ן. לשם שינוי האלבום שלהם היה מתוק, חביב וכיפי. וכך לגמרי הייתה גם ההופעה שלהם. חימום משובח שממלא את הקהל באנרגיה הנכונה ומצליח אכן לחמם ולהכין לבאות. רק שהבאות היו חורבן של כל הדעות החיוביות שהיו לי אי פעם על הלהקה האהובה (לשעבר?) שהיא פוקסיג'ן. טוב, ברור שאני מגזים פה. שום דבר לא ייקח מהם את העובדה שהאלבום הראשון שלהם היה נהדר ואהוב ושהשני שלהם היה טוב מאוד ברובו הגדול. אבל ההופעה הזו, אבוי, הייתה פשוט הדבר הכי אובר דה טופ וחסר חן שחוויתי מלהקה שמתיימרת להיות הדבר הכי מגניב שנברא בפלנטה שלנו.

alvvays

Alvvays

לפני שאחפור פנימה, אני רוצה להדגיש שהחוויה שאני חוויתי ממש לא הייתה משותפת לכל הקהל, אבל זה גם לא נראה שרק אני התבאסתי מתצוגת התכלית הכושלת הזו.

העסק הזה נהיה חשוד כבר כשהלהקה עלתה לבמה. לא שיערתי לעצמי, אבל הלהקה בהופעה כוללת 8 (!) חברים. הצמד הראשי שהם הסולן והקלידן ואז יש את הגיטריסט, הבסיסט והמתופף ולבסוף יש שלוש! זמרות ליווי! וכל זה בבמה דחוסה במועדון קטנטן שלא יכול להכיל יותר מ- 250 איש. ההופעה עצמה התנהלה כמו הופעת רולינג סטונס על קוקאין באינפוזיה, רק שבמקום לצאת אדירים על במה עצומה שהולמת את האנרגיות הקיצוניות שלהם, הם נאלצו להסתפק בבמת מופע העכברים הזו שהמועדון הקטן יכל להציע. דחיסות והשתוללות נטולת רסן אף פעם לא הסתדרו לי טוב בראש.

באופן כללי, כשסולן הלהקה דינמי על הבמה, כשהוא זז, קופץ, רוקד וכו', זה מאוד תורם להופעה. ואני מאמין שהרוב יסכימו איתי. זה נותן לעיניים משהו דינמי להתעסק איתו והסיכוי להשתעמם נמוך יותר לעומת הופעה מאוד סטטית. הפעילות הזו גם יוצרת חיבור חזק יותר בין הקהל לסולן כי האופן שבו הוא זז אומר כל מיני דברים עליו. זה בהחלט משהו שמוזיקאים צריכים לקחת יותר בחשבון כשהם מופיעים. אבל לפעמים ישנם אלו ה"מיוחדים" שחייבים לקחת כל דבר לקיצוניות, וסאם פראנס, הסולן הראשי של פוקסיג'ן הוא ללא ספק אחד מהם ואולי אף הטוען לכתר.

פראנס לא הפסיק לזוז. הוא כל הזמן קופץ, בועט באוויר, משתולל, מטפס, רוקד ו… נופל. ממש הרבה פעמים. כאילו הוא כוכב הרוק השלומיאל ביותר שנולד. כל העסק הזה מתחיל די חינני ומדבק, אבל בשלב מסויים בהתחלה, השטיק המוגזם הזה נמאס. כי זה לא משתנה. כל הכוריאוגרפיה שלו היא חד-גונית וחוזרת על עצמה. אבל כל זה היה יכול להיות באמת הערת שוליים לולא הוא היה מתרכז יותר בלשיר מאשר להתפרע. פראנס הרבה פעמים ממלמל את המילים, מפספס לא מעט מהן ופעמים רבות בכלל לא שר למיקרופון כי הוא בדיוק נופל. ברור לי כמה חמור סבר אני יוצא מהתלונות האלו שלי, שאני המאזין הביקורתי והרציני שרוצה לכבות את הלהבה שבוערת בילדון הזה שחי בחוזקה את היצירה שלו. אבל באמת שהגעתי לערב הזה כשכולי בעד הלהקה ואני מת לקבל את ההופעה הכי טובה שהם יכולים לספק. וזה ממש לא מה שקרה שם. זה רק נראה כמו מישהו שמחקה את האלילים המוזיקליים שלו משנות השישים והשבעים, המיק ג'אגרים והג'ים מוריסונים האלו, כולל הכמות העצומה של הסמים שהם צרכו (ככה זה נראה לפחות, ואני אופתע אם זה רושם שגוי לגבי פראנס). ובסופו של דבר, זה יוצא מלאכותי ופאתטי.

וגם לגבי הלהקה יש לי כמה הערות שליליות. כנראה יש איזשהו צורך (מובן לגמרי) להתאים את הנגינה לאנרגיה שסאם פראנס מביע על הבמה, וכך כל חלקי הלהקה פשוט ניגנו חזק ומופרע וויתרו לגמרי על הדיוק והעדינות. ומה שיצא הוא קקפוניה של צלילים מפוזרים וחסרי כל סינכרון ביניהם. שום דבר שם לא התיישב טוב באוזן.

וישנו גם הקהל. אז החלק מהקהל שכן מצא את המוזיקה החיה של פקסיג'ן אטרקטיבית? לפחות חצי מהם חשבו שזה הגיוני לעשות את הפוגו הכי אלים שנתקלתי בו בחיי דווקא לצלילי המוזיקה הזו. זה היה מופרע וזה היה אלים לחלוטין. וזה עוד גורם שניתק אותי לגמרי ממה שהלך על הבמה. המוזר הוא שזו הפעם היחידה שנתקלתי בפוגו כלשהו בהופעה בברלין.

יצאתי מבואס מהמופע המרכזי והכל כך מיוחל, אבל לפחות Alvvays שפתחו היו שיא החמידות והשאירו איתי עם איזה זיכרון טוב אך קלוש מהערב הזה.

השאר תגובה