לא מהמם אבל כיף

לאחרונה אף אלבום שיצא ושהספקתי לשמוע לא הצליח ממש לזרוח ולשבות אותי לחלוטין (ובכן, מלבד האלבום של הפוסט הקודם). היו אלבומים טובים, אבל לא אחד שהימם אותי ושאני יכול להקדיש לו מספר פסקאות בלב שלם. אז החלטתי במקום לרכז בפוסט אחד דעות על כמה אלבומים שונים מהזמן האחרון. אמנם לא תהיה פה המלצה חד משמעית אבל לפחות אוכל לפרוק קצת מחשבות שעוברות לי בראש.

The Veisl

אתחיל עם אלבום שהוא דווקא כן ממש מוצלח בעיניי, ואני בהחלט ממליץ עליו, אבל זה לא אלבום שייזכר לאורך זמן גם במסגרת הזמן של 2013. אלבום זה הוא Time Stays, We Go של ה- Veils. את האלבום הקודם של הלהקה Sun Gangs שיצא ב- 2009 ממש אהבתי ואני עדיין רוחש לו חיבה רבה. זה היה אלבום אפל למדי, אבל נגיש מאוד לפחות ברובו, עם המנון רוק אדיר ולהיטי משהו (The Letter), כמה וכמה שירים מצויינים וקטע כמעט סוגר בן 8 דקות פנטסטי עד כדי מושלם (Larkspur). אלבום שלם ומצויין.

האלבום החדש לעומת זאת לא מביא הרבה חידושים, הלהקה נשארה בשלה, אין ממש התקדמות אך באמת שלפעמים לא צריך. ברגע שלהקה אהובה מוציאה אלבום שהוא לכל הפחות ממש מהנה, אני אהיה מרוצה גם אם אין התקדמות מרשימה בפועלה המוזיקלי של הלהקה. האלבום החדש הוא משמעותית פחות אפל או קודר מהקודם, אינדי רוק-פופ מהוקצע, בריט-פופי שכזה (למרות המוצא הניו-זילנדי של הלהקה), שירים טובים לאורך כל האלבום שמנענעים ראשים בנעימות ו… זהו. לפעמים זה מספיק. לא אלבום להלל אותו לאורך זמן רב ואז לערוג עליו ברשימות סיכום השנה אבל כן כזה שמשמח לשמוע מחדש פעם בכמה זמן, או לפחות בסירקולציית ההאזנה אליה הוא נכנס.

The Veils – The Pearl

The Veils – The Pearl

The Veils – Sign of Your Love

The Veils – Sign of Your Love

The Veils – The Letter

The Veils – The Letter

The Veils – Larkspur

The Veils – Larkspur

הבשורה המשמחת ביותר שנושא עמו האלבום Indigo Meadow החדש של ה- Black Angels הוא בעיקר עצם היותו הטוב ביותר של הלהקה מאז אלבום הבכורה העצום שלהם, בעל השם המגניב Passover.

אחרי האלבום הראשון שהוא באמת מושלם לדעתי ומהווה נאו-פסיכדליה קודרת, מלוכלכת ואינטנסיבית הלהקה הוציאה אלבום שני שהיה פסיכדליה חופרת עם צלילים שחוקים למדי שממש הצליח לשעמם אותי, ולפני שנתיים הם הוציאו אלבום שלישי שהיה על טהרת הגראז' רוק שגם פספס אותי ולא הצליח להוציא ממני הבעות עניין קלות ביותר. למרות עצם נסיונותיה של הלהקה לזוז, לא להיתקע במקום אחד, בנישה ספציפית וניסתה דברים, היא לא הצליחה להוציא שוב אלבום (שלא לדבר על שירים) באותה רמה של אלבום הבכורה. אז עכשיו אני שמח לומר שיש התקדמות גם בכיוון הזה. האלבום החדש עדיין לא ממש מתקרב לשיאים של "פסח" אבל הוא בבירור יותר מוצלח מהשניים שקדמו לו ויותר מעניין מבחינתי וכולל את אחד השירים המוצלחים של השנה עד כה (Holland). האלבום לא אחיד ברמתו ומעניין לכל אורכו, אך בעל השיאים שלו והחצי הראשון של האלבום נאה במיוחד. כך שהשמחה שלי היא לאו דווקא על אלבום ממש מוצלח מצד הלהקה, אלא בעיקר הידיעה כי הלהקה לא איבדה אותי ועדיין יכולים לגרום לי ליהנות מיצירתם המוזיקלית.

 The Black Angels – Holland

 The Black Angels – Holland

The Black Angels – Evil Things

The Black Angels – Evil Things

כל כמה זמן, אך לא באופן שכיח מדי, יוצא אלבום שזוכה לתשבוחות גורפות מכל עבר, או לפחות מאנשים שאני באמת מעריך את דעתם ואילו אני נשאר תוהה – מה פספסתי? הפעם האלבום שהותיר אותי בהבעה סתומה גם לאחר מספר שמיעות הוא החדש של Kurt Vile ושמו Wakin on a Pretty Daze. הבעיה היא שאני לא לומד מטעויות וזו כבר פעם שניה שקורט וייל עושה לי את הטריק הזה.

באלבום הקודם שלו מלפני שנתיים Smoke Rings for My Halo מלבד שיר אחד מדהים ביופיו (Baby's Arms) נותרתי מאוד אדיש ומבולבל לנוכח ההייפ הרב שהאלבום זכה לו. וכך גם עכשיו עם החדש, והפעם אין אפילו שיר אחד לרפואה שיוציא אותי עם משהו באוזן. פשוט כלום. הבעיה הגדולה מכולן היא שבאופן אובייקטיבי המוזיקה באמת טובה לאוזניי, מקצועי, נעים, נשמע טוב, אבל בבטן שלי שום דבר לא זז כשאני שומע את המוזיקה הזו. שום רגש לא מתבטא ועצב לא קופץ כשאני שומע את השירים שרקח הפעם קורט וייל. אני בהחלט לוקח בחשבון שאני זה שמקולקל כאן. זה באמת ייתכן.

Kurt Vile – Pure Pain

Krut Vile – Pure Pain

the knife

מתישהו, אולי אחרי מספיק האזנות (וברגעי כתיבת המילים האלה ממש אני בהאזנה השביעית), אני אצליח לגבש דעה קוהרנטית ומוחלטת על Shaking the Habitual, החדש של The Knife. בינתיים אני נהנה מלא מעט שירים, למרות שכמה מהם ארוכים הרבה יותר ממה שמתאים שיהיו, מותש לגמרי מאחרים ומחזיק בדעה שהקטע של 19 הדקות באמצע האלבום שמורכב כולו מרחשושים מלוחששים הוא בלתי לגיטימי בצורה פושעת ממש. האלבום הזה קשה לצליחה, צריך עצבים חזקים בשבילו וגם אחרי שבע האזנות אני עדיין מחזיק את עצמי כדי להישאר איתו. אבל אני מחזיק עצמי מסיבה בעלת בסיס – יש פה באמת מספר לא מועט של שירים מעניינים ביותר, אוסף צלילים מרתק וניסויים מוזיקליים מעוררי הערכה, רק שהם עטופים בהרבה רעש נונסנסי שכרגע לא מתחבר לי בראש באופן בר הבנה.

The Knife – Raging Lung

The Knife – Raging Lung

ואחרון להפעם. אם תשאלו אותי החדש של James Blake ללא ספק נופל למלכודת האלבום השני. Overgrown, האלבום החדש, נח די בצורה מבויישת תחת צלו הגדול והמאיים קמעה של אלבום הבכורה של ג'יימס בלייק הצעיר שיצא לפני שנתיים. אלבום הבכורה היה אלבום מוצלח ומרשים מאוד שהגיע די במפתיע ושבה את ליבם של מליוני מאזינים, כולל אותי. אהבתי והערכתי את האלבום, אך ההילה שלו מבחינתי מאוד התעמעמה ככל שעבר הזמן וההייפ סביבו סירב לדעוך. איבדתי קצת עניין למרות שאני עדיין תופס מהאלבום הזה כהאזנה טובה ומעניינת עם צליל ייחודי. עם האישו הזה האלבום החדש צריך להתמודד, ובאופן מוחלט מבחינתי – הוא כושל. לא כישלון מוחץ וצורב. פשוט מג'יימס בלייק ציפיתי (ונראה לי שגם רבים אחרים) להוציא אלבום הרבה יותר מעניין ממה שהוא הוציא בפועל. הצליל כבר לא ייחודי בשום צורה, בטח שלא בהשוואה לאלבום הקודם והאלבום לא אחיד ברמתו לאורך כל עשרת השירים שלו. אך עדיין זו האזנה כדאית לכל הפחות למי שאהב את הקודם, רק צריך לקחת בחשבון שזו ירידה ברמה ומדובר באלבום מהנה אך לא מאוד מעניין. מה שכן, יש כשניים שלושה שירים ממש מקסימים ונוגעים.

James Blake – Retrograde

James Blake – Retrograde

overgrown

7 תגובות בנושא “לא מהמם אבל כיף

  1. אני מבטיחה לך ששום דבר לא מקולקל בך. אני חושבת שהקול האדיש של קורט וייל לא עושה לך את זה, הוא חוסם כל רגש. האלבום הוא באמת כל מה שאתה אומר, והערך המוסף שלו מבחינתי הוא האווירה הכפרית שהוא משרה בי, כוחו של הקאנטרי-פולק-וואטאבר שלו.
    The Veils מודעים לכך שהסולן שלהם נשמע בדיוק כמו בונו? לא שזה רע, אני רק מקווה שהוא דומה לו רק בקול היפה ולא באטיטיוד הסופר מעצבן. השירים מצאו חן בעיניי, רשמתי לעצמי להקשיב להם!

    • בונו? באמת? לא עלה כלל על דעתי, ואפילו עכשיו שאני חושב על זה זה לא מתחבר לי בראש.
      לגבי האטיטיוד, באמת שאין לי מושג. לא נחשפתי כלל לראיונות איתם, חדשות עליהם או כל דבר שהוא לא המוזיקה שלהם.
      ולא הבנתי, את איתי במערכה לגבי קורט וייל או שאת רק מבינה מאיפה הבעיה שלי איתו מגיעה?

  2. לגבי קורט וייל…אני באמצע החיבור עם החדש שהגיע אלי לא מזמן. בינתיים אני בהחלט אוהב אותו. מסכים שאין לו אפקט "וואו" כלשהו, אבל הוא אחלה לדעתי. במיוחד השירים הארוכים יותר. את הקודם כאמור מאוד אהבתי ויש המשכיות מסוימת בשבילי, עם הקו הזורם שבשניהם, רק פה באווירה יותר Up-tempo קצת ופחות אינטימית. נראה לי הוא יהיה אחלה אלבום קיץ. אולי אכתוב עליו בקרוב גם.

    בכל מקרה, אף אחד לא מקולקל. או שיש קליק או שאין :)

  3. דוקא עם האלבום הראשון של קורט וייל קרה לי משהו מוזר – אהבתי אותו.
    ומה שמוזר בזה הוא שאני בד"כ לא מתחבר לסוג הזה של מוזיקה.

השאר תגובה