הופעות ברלינאיות: ערב של סיפורי אגדות עם קליידוסקופ

kaleidoscope (uk) liveKaleidoscope @ Bassy Club

מסוג צירופי המקרים המועדפים עליי – רגע אחד אני משתף עם העולם את אחד השירים האהובים עליי אי פעם בעמוד הבלוג בפייסבוק ומספר שבועות אחדים אחר כך אני פתאום מוצא עצמי חווה את המוזיקה הזו בלייב! יש לי כבר כמה צירופי מקרים דומים בראש שאני אשמח להוציא לפועל…

בדרך כלל אני לא בעד הופעות זקנים. על פי רוב לא מרגש אותי לראות כמה חברה מקשישים שיוצאים לטורי הופעות למרות שהם לא פעילים מוזיקלית מזה שנים רק כדי לשאוב כסף מענני הנוסטלגיה שאופפים להם את ראשי המעריצים האופטימיים.

אבל אני לא יודע, הפעם היה משהו קצת שונה. אולי עם האבות הקדמונים של הרוק-פופ הפסיכדלי זה אחרת ובלוטות הנוסטלגיה שאני בז להן ברוב ימי השנה השתלטו עליי כליל. אולי זו האינטימיות היחסית שהייתה צפויה מאחר והלהקה תמיד הייתה מוכרת בעיקר ליודעי ח"ן. אולי זה המחיר המגוחך. ואולי פשוט המחשבה על האפשרות לשמוע בלייב את השירים הנפלאים בני 50 השנה ש- Kaleidoscope הבריטים יצרו בסוף שנות השישים ובראשם השיר היפה ביותר בעולם (או לפחות אחד מני אחדים מועטים), שיר שיצא מפיו של האדם שכתב אותו ויבצע אותו מטרים יחידים ממני. איך שלא יהיה, זה כנראה כל מה שצריך כדי להוציא אותי מהבית. פשוט מאוד סך הכל.

הופעות ברלינאיות: A Place to Bury Strangers – סיקור לקראת ההופעה בבארבי

A Place to Bury Strangers @ Lido, Berlin

[ גילוי נאות: נשלחתי לסקר את ההופעה לקראת הגעתה של A Place to Bury Strangers לבארבי ב- 18 באפריל מטעם חברת ההפקות המון ווליום (אירוע פייסבוק / כרטיסים) ]

אחד הרגעים המוצלחים יותר בהופעה של A Place to Bury Strangers וללא ספק המפתיע בהם התרחש ממש בתחילתה. אחרי החימום הפוסט-פאנק-י והמופרע של Rape Blossoms וזמן ההמתנה הקבוע עד שהציוד על הבמה אורגן מחדש, האורות כבו, דממה השתררה ואז התחילו לבקוע מהרמקולים צליליהם הרפטטיביים והקצביים של גיטרות ומכונת תופים, זאת בעוד הבמה נשארה עדיין אפלולית וריקה. מה שנדמה כמו פלייבק פתיחה להזרמת אנרגיות לקראת עלייתה של הלהקה לבמה רק נמשך ונמשך בלי שמשהו ישתנה או יקטע אותו. למרות שהקטע נשמע כיפי היה גם מאוד מוזר. אני רוצה לראות בעיניים שלי את הלהקה עושה את הרעש הקצבי הזה ולא רק לשמוע איזו הקלטה של זה. הרי בגלל זה קיימות הופעות.

הופעות ברלינאיות: Tame Impala במועדון ה- Columbia Halle

Tame Impala @ Columbia Halle
Tame Impala @ Columbia Halle
Opening: Jagwar Ma

פעם שנייה שאני רואה את טיים אימפלה בלייב, שהיא גם הפעם השנייה בחמישה החודשים האחרונים. הפעם הקודמת הייתה בפסטיבל End of the Road שהייתה ההופעה השניה הכי טובה של הפסטיבל (לפחות לפי העדות שלי בסיכום הפסטיבל בבלוג). כל מה שכתבתי אז נכון פחות או יותר גם להופעה הנוכחית.

הופעות לונדוניות: My Morning Jacket ב- Shepherd's Bush

My Morning Jacket at Shepard's Bush

כפי שהזכרתי כבר בפוסט על פסטיבל End of the Road 2015, מיי מורנינג ג'אקט היו בטופ של ההופעות שאני חולם לראות כבר שנים רבות. זמן מה לאחר שקנינו כרטיסים לפסטיבל נחשפו התאריכים של הטור האירופאי שלהם. תאריך אחד קרץ לנו מאוד, הופעה בלונדון יום אחד לאחר הפסטיבל. כבר הפרט הזה היה מספיק לגרום לנו לדחות את הטיסה ביום ולהישאר בעיר, ואז נודע לנו שחברנו הטוב והיקר תומר (בעל הבלוג הותיק והמעולה הרמוניה דרומית) מתכוון לעשות גיחה לאירופה כדי לתפוס שלושה מבין התאריכים של הטור כשלונדון היא אחת מהם. אז גם הופעה מלאה של My Morning Jacket וגם לבלות עם חבר יקר שלא ראינו כבר יותר משמונה חודשים – אין בכלל קמצוץ של התלבטות!

הופעות ברלינאיות: Califone במועדון ה- Berghain

Califne Live

Califone @ Berghain
(הופעה מנובמבר 2014).

נגיד היה לי מכשיר שיכול למדוד את מידת ההתרגשות שאדם מרגיש, אם הייתי נמדד באמצעותו לפני ההופעה של Califone, סביר בהחלט שהחוגה (נגיד שהייתה למכשיר חוגה, אוקיי?) הייתה נשברת בעוצמה.
Califone הם בקלות ובלי לחשוב פעמיים אחת הלהקות האהובות עליי ביותר, ואני מדבר על משהו כמו מקום מובטח בטופ 5 או אף יותר מצומצם מזה. העניין הוא שמעבר להתרגשות עצמה לקראת ההופעה, לא ידעתי למה לצפות. בחיים לא שמעתי משהו לגבי ההופעות של הלהקה, אני גם לא מכיר אף אחד שראה אותם בלייב. אבל לא היה פה באמת מקום ללבטים. אלה פאקינג Califone!!

באופן מפתיע מכמה שזה לא היה מפתיע, היינו בקהל לא יותר מ- 50 אנשים. ועד כמה שזה קצת מצער שזה כל הקהל שהלהקה הנפלאה הזו זכתה לו, באותו זמן זכיתי אני בהופעה מאוד אינטימית עם הלהקה אהובה.

הופעות ברלינאיות: Neutral Milk Hotel ב- Postbahnhof

Neutral Milk Hotel @Postbahnhof am Ostbahnhof
הופעה מה- 5 בספטמבר

באופן כללי ובלי רקע, אני בטוח שאנשים יכולים להבין כמה ציפיתי להופעה הזו. העניין הוא שכבר שמעתי את רוב הסטליסט בלייב כשהייתי בהופעת סולו של ג'ף מנגום לפני שנתיים. למעשה, מאז נבנה אצלי הצורך להיות נוכח בהופעה של הלהקה כולה ולשמוע ולראות את הביצועים של השירים כפי שהם אמורים להיות ברובם. כי כזה אני, תמיד אעדיף ביצוע של להקה על פני ביצוע סולו.
בסיכומה של ההופעה, זו הייתה החלטה נכונה עבורי וידעתי שאני מכיר את עצמי.

יצאתי עם שלושה רגעים גדולים שנחקקו לי בראש ובלב והתבלטו מעל כל ההופעה. שלושה רגעים שהם שלושת השירים האהובים עליי ביותר של הלהקה, שלושה. ביצועים מושלמים.

הופעות ברלינאיות: The War on Drugs במועדון ה- Bi Nuu

The War on Drugs

The War on Drugs

The War On Drugs @ Bi Nuu
(with openning by Quilt)
הופעה מה- 23 במאי.

כשאדם גרנדוסיאל עלה לבמה לבוש ג'אקט ג'ינס ישן וקצר ממידותיו ועוד שלל בלויים שבנוסף לשיערו המדובלל יצרו מראה מרושל מאוד שיכל בקלות להטעות אנשים לחשוב שמדובר בספק Hobo ברלינאי שהצליח למצוא דרכו בטעות לבמה ספק פועל במה זול ביותר. למעשה זהו דווקא מנהיג להקת The War on Drugs ואחד היוצרים המוזיקליים המעניינים בעלי החותם הייחודי יותר של השנה האחרונה.

האמת היא שאני לא עף על Lost in the Dream, האלבום החדש של הלהקה, כפי שעושים רוב האנשים שאני מחשיב את דעתם וסובבים אותי, ולמרות זאת לא היה לי ספק שזו תהיה הופעה מעניינת ולכל הפחות מספקת.
בגדול, האלבום מאוד מוצלח, בעיקר בנוף המוזיקלי הנוכחי, ויחסית לאלבומם הקודם שלא אהבתי. האלבום מצליח להביא סאונד מאוד ייחודי, מצבור מרשים של שירים טובים שברובם מקבלים פיתוח איטי ויפה. האישו שלי עם האלבום זה בהפקה שלו שמכניסה אווירה מאוד אייטיזית, עם ריוורבים נדושים מהזן שלא מדבר אליי. מה שכן, הלהקה עושה שימוש מעניין באמצעים בינוניים (לאוזניי), באופן שמצליח לייחד אותם דווקא מכל הנוסטלגיה האייטיזית ששוררת בשנים האחרונות.