נידחים בניינטיז: שני צדדים לסאונד והעטיפות הכעורות שלהם

זה בטוח עניין של תקופות, אבל לאחרונה אני נמשך בצורה בלתי מוסברת למציאות נסתרות מהניינטיז.לקח לי זמן, אבל רק בשנה האחרונה נפלה עליי ההבנה עד כמה העשור הזה הוא עצום מוזיקלית מבחינתי. הרבה זרמים וסגנונות שנולדו או צברו תאוצה בשנים אלו כל כך מדברים לאוזן שלי שפתאום זה מרגיש לי כל כך טבעי החיבור אליו (להוציא את העובדה שגדלתי בעשור הזה). פתאום דווקא האלבומים הגדולים והידועים של העשור הזה (החשודים המידיים, אלו שאנחנו יודעים לדקלם את שמם משינה) נראים לי כה משעממים בהשוואה לאוצרות הרבים שמתחבאים בו. רק לידיעתכם.

אלבום ישן אלבום חדש – הקלות והכובד

אני אנסה הפעם משהו חדש – במקום (או למעשה, בנוסף ל-) לזגזג מפוסט לפוסט בין חדש לישן אני אשלב את שניהם בפוסט אחד וארכז בפוסט שתי שאיפות בלתי נשלטות אצלי – הרצון להתעדכן כל הזמן במוזיקה חדשה והצורך לגלות מוזיקה ישנה שהתפספסה, אצלי או בכלל. נראה לי שזה קונספט שימשיך להופיע פה בבלוג.

הפעם הפוסט יהיה בסימן הופעות שתפסתי בפסטיבל פרימוורה 2012.

 

אלבום חדש

fade

Yo La Tengo הופיעו בארץ לפני כמה שנים בודדות לשתי הופעות מלאות, אנרגטיות וחופרות ברובן שאת שתיהן פספסתי. מאז ועד לשנה שעברה הן היו מהחרטות הגדולות שלי בכל הקשור להופעות מוזיקה. שנה שעברה תיקנתי עוול זה בזכות פסטיבל פרימוורה האהוב והיקר לי. ההופעה הייתה מצויינת ומהטובות של הפסטיבל באותה שנה. סוף סוף הצלחתי לחזות באיירה קפלן חורך, מתעלעל, מרביץ, תולש ודופק את הגיטרות שלו על כל הבמה בעוד שאישתו ג'ורג'יה המתופפת וג'יימס הבסיסט מנגנים ברפטטיביות את החלקים שלהם כמתוך מדיטציה כשהשירים התארכו והתארכו והפיקו חריקות וצרימות כה נפלאות. זה היה מצויין ואני שמח שהשלמתי את החור הזה. רק לאחר ההופעה הבנתי באמת כמה הפספוס של ההופעות ההן היו באמת עוול שהיה מחייב תיקון.

נידחים בניינטיז: נחמתו של הדיסקו מהגיהנום

דיסקו אינפרנו

בספטמבר האחרון היגרתי עם בת זוגתי מבירת הצפון הרחוק, חיפה, לגבעתיים, למרכז, האיזור הזה שבו אמורים למצוא עבודות קצת יותר בקלות. זה היה הזמן בו סיימתי את הפרק בחיי בתור סטודנט, פרק ארוך מתגמל ביותר ומיותר להפליא (הדרך בה בחרתי, בכל אופן). אהבתי את התקופה הזו, אבל ידעתי כמעט בכל רגע נתון שאני נמצא בבועה, מנותק לחלוטין. זו גם אחת הסיבות שלא המשכתי ישר לתואר שני, למרות שמאוד רציתי ועדיין רוצה.

אז עברנו למרכז, בתקווה שנוכל למצוא עבודה ראויה ומתאימה כל אחד ותחומו הוא. וטעינו והתאכזבנו. באותו רגע של שינוי איזור מחיה התחילה גם תקופה ארוכה מדי של אבטלה וחיפוש עבודה רצופת אכזבות. בזמנים קשים, מן הסתם, אנחנו נוטים לחפש ולשקוע בפינות הקטנות בחיינו שמספקים לנו מפלט, הפוגה מהיומיום המכביד, האפור והמאכזב בדרכו. מבחינה מוזיקלית, המפלט שלי לאותה תקופה הייתה להקה אחת – Disco Inferno שמה.