ארכיון תגיות: 2013

סיכום אלבומי השנה 2013

דצמבר כמעט ומגיע לסיומו. החודש האהוב עליי בשנה, חודש הסיכומים. אני מבין את מי שלא מוצא את הטעם ומשתעמם מפסטיבל הסיכומים הזה, אבל עבורי זה חג של ממש.

השנה האזנתי למשהו כמו 130 אלבומים חדשים. מבחינתי זו שבירת שיא. בשנה שעברה שמעתי בערך 100 אלבומים חדשים וכבר אז זו הייתה שבירת שיא עבורי. אני יכול לשער כי הגידול השנה היה הרבה מאוד בשל הבלוג, צריך למצוא דברים לכתוב עליהם ולכן צריך להקשיב להרבה דברים. אבל ישנם עוד סיבות אני משער, דברים שקשורים לחיים האישיים – זמן פנוי, הטיול הארוך וכו'.

עוד דבר ששמתי לב אליו והוא הגיוני ביותר, עיקר אלבומי השנה שלי מתבססים על החצי הראשון של השנה, מאחר ומיולי עד אוקטובר טיילתי בעולם וכל המוזיקה החדשה שלקחתי איתי היא זו שיצאה לפני הטיסה. ולגבי מה שיצא בחצי השני של השנה ניסיתי לדחוס המון בהאזנה אינטנסיבית בחודש וחצי שעברו מאז שחזרתי. בהחלט חצי שנה מקופח יותר מבחינתי, אבל קורה ומנסים לחיות עם זה ולהמשיך הלאה.

סיקור באיחור: End of the Road Festival 2013

end of the road festival

אני וזוגתי עשינו לנו מנהג בשנים האחרונות – כל שנה פסטיבל מוזיקה אחד לפחות בחו"ל. זה התחיל עם פעמיים בפרימוורה סאונד בברצלונה. פסטיבל אידיאלי ומומלץ. זה היה מגיע גם לפעם שלישית ברציפות אבל הוחלט במקום זאת לוותר ולהפנות משאבים וכספים לטיול המתוכנן שלנו. ואם כבר אנחנו מתכוונים לטייל במשך ארבעה חודשים, למה לא להגיע לאיזה פסטיבל על הדרך. את פסטיבל End of the Road (מעכשיו EOTR), שהתקיים בסוף אוגוסט תחילת ספטמבר דרומית ללונדון, גילינו בזכות ההודעה של סיגור רוס כי יהיו שם הדליינרים. החלום לראות את סיגור רוס בהופעה הוא אחד שהולך איתי שנים ארוכות. קיוויתי שאם אני אטייל באיסלנד אז יתמזל מזלי גם לראות אותם בהופעה במדינת הבית שלהם. לא קרה. הם בדיוק היו בטור הופעות בינלאומי שארצם הצפונית לא כלולה בו כלל. הפסטיבל יצא על הימים האחרונים שלנו באיסלנד, כשבוע לפני הטיסה ללונדון בה תכננו לשהות כשבוע. אחרי שישבנו ועשינו חושבים במשך כשלושת רבעי השנייה החלטנו להקדים את הטיסה מאיסלנד לאנגליה וקנינו כרטיסים לפסטיבל.

פנינה חדשה: החוויה האיסלנדית

הודעה: הבלוג יוצא לתקופת פגרה של כארבעה חודשים בשל טיול סופר-מגניב. נתראה בנובמבר.

סיגור רוס נמצאים כרגע בתקופה מוזרה סלאש מרתקת. למעלה מעשור עבר מאז הוציאו שני אלבומים גדולים בשלמותם, האלבומים האלו שאנשים תמיד ישוו אליהם את שאר התוצרת של הלהקה. אחרי שני אלה אפשר לומר כי הלהקה נכנסה לתהליך מתמיד של חיפוש אחר אפיקים שונים שיבדילו אותם ממי שהיו כשהוציאו אותם. תהליך זה לא קרה באבחה חדה אלא לקח לו זמן לצבור תאוצה. האלבום הבא של הלהקה Takk, הרביעי שלהם, היה הרבה מהשניים הנ"ל אבל לקח בחירות יותר מיינסטרימיות.

אחרי כן ב- 2008 יצא האלבום החמישי שהיה כבר בכלל משהו אחרכמעט לגמרי. Með suð í eyrum við spilum endalaust זה אלבום שהוא לפרקים מוזיקה עולצת של שדונים שיוצאים בחגיגות ומחולות כשאף אחד לא רואה אותם, ולפרקים אחרים מוזיקה שמזכירה קצת את מה שעשו באלבום השלישי שלהם, אלבום הסוגריים, אך לא באותה צורה משויפת, חדה ושלמה שהצליחה להם אז ב- 2002. האלבום לא הצליח לסחוף את קהל המאזינים של הלהקה, בלשון המעטה. על אף שישנם לא מעט מעריצים שיגנו על האלבום וידבקו בחצי הכוס המלאה שהם רואים בו, האלבום עדיין מייצג פתיחה צולעת לתקופה מתוסבכת מבחינת פועלה של סיגור רוס.

האלבום שלא היה שם (וגם לא יוזכר בשמו)

לפני העיקר: לפני שבוע וחצי Liars הופיעו בבארבי. הגעתי להופעה עם חששות כבדים מאוד. ליארז הם אחת הלהקות המרתקות, מיוחדות ואהובות עליי מהעשור האחרון. הלהקה עברה כל כך הרבה פאזות לאורך הזמן הזה ועם האלבום האחרון שלהם שיצא שנה שעברה הם נמצאים כרגע בפאזה אלקטרונית קרה למדי. את האלבום ממש אהבתי אבל מרגע שנודע לי על ההופעה עלה בי החשש שההופעה הזו תהיה פספוס. תמיד רציתי לראות אותם מתפרעים על כלי הנגינה שלהם, עם טירוף התופים והגיטרות שלהם, והיה נראה לי כי ברכינה על קונסולות הטירוף הידוע של הלהקה פשוט ייעלם. קטעי וידאו שראיתי מהזמן האחרון לכאורה איששו את החשש שלי. אבל זו להקה אהובה, את הכרטיסים רכשתי 56 שניות לאחר שהידיעה על הגעתם פורסמה אז אין מצב שאפספס אותם גם אם אני עתיד להתאכזב.

כשהחיים והמוזיקה מתנגשים

 זה מעצבן כשהחיים מפריעים לך לשמוע מוזיקה.

בשמונה חודשים האחרונים עבדתי בעבודה שכילתה 11 שעות מהיום שלי, חמש פעמים בשבוע. התגובה הנפשית המיידית שלי למעבר החד מהאזנה למוזיקה במשך כשליש יום לכשעתיים שלוש הייתה תחושת ריקנות וחוסר אונים (אבל אני לא מבטיח שרק השינוי הזה היה הגורם). בתור מאזין אובססיבי למוזיקה, שינוי כזה לא עובר בקלות. ברור, עם הזמן מתרגלים. כבנאדם שצריך ורוצה להצליח לתפקד כראוי בחיים ובחברה, ההסתגלות לשינוי כזה היא מהותית. אך הסיטואציה הפעם הייתה שונה, ביודעין. לאחרונה סיימתי את תפקידי באותו מקום עבודה, ציפיתי לחודש מילואים שאחריו אני אמשיך במתכונת חיי האסקפיסטית משהו ואטוס עם האישה לארבעה חודשים משובחים בחו"ל (איסלנד-לונדון-פסטיבל מוזיקה-לונדון-נפאל, אל תשאלו). והנה, משומקום בוטלו המילואים ומצאתי עצמי עם חודש חופשי לגמרי. חודש שבמהרה הוסב לשם ניקוי מערכות נפשיות ממקום העבודה המזוהם שנאלצתי להיות חלק ממנו – הרבה סידורים לקראת הטיסה, חזרה לכושר עבור הטיול והשלמה והתקדמות עם טונות של מוזיקה (וכמה סדרות טלוויזיה שאצליח לראות). אוכל רק להעיד כי החזרה להיות מוצף במוזיקה, להיות מחובר לאוזניות (או לרמקולים) במשך כשני שליש של היום זה כמו חזרה לרחם, מקום מוגן, עוטף וחמים. זה הפוך המטאפורי שמתכרבלים בו בימים קפואים. זה כאילו הסדר וההיגיון חזרו לחיי רק מהעובדה שאני יכול לשמוע עוד ועוד מוזיקה. אובססיבי כאמור.

פנינה חדשה: זאב בריטי ב… לונדון?

רק אחרי שהתחלתי את הבלוג שמתי לב שאני חוזר על עצמי במידה מסויימת. אולי יותר נכון לומר שהטעם שלי הוא שחוזר על עצמו. לפני כן לא ממש שמתי לב שככל שזה נוגע למוזיקה חדשה אני נמשך יותר למוזיקה שמתאפיינת ברטרו, ובעיקר כשמדובר בפסיכדליה, שגלי הנאו-פסיכדליה שוטפים ומציפים את חופי המוזיקה האלטרנטיבית בשנים האחרונות. אני אין לי היכולת להישאר אדיש לנוכח הצפה זו ונשבה בקלות בקסמיה ההזויים והאופפים של התוצרת החדשה של סוגה מוזיקלית זו. בתיאוריה הייתי רוצה לכתוב יותר על מוזיקה אחרת, כזו שיותר מגלמת בתוכה את התקופה הנוכחית שהיא 2013, מוזיקה חדשנית יותר שפחות נוגעת בנימים בגופי שנוחים להתרשם בקלות רבה יותר. אבל המוזיקה הזו לא מגיעה אליי. ואולי בעצם מוזיקה בת זמננו לא יכולה להיות חדשנית יותר או שהיא רק בתקופה קשה. ואולי הגיע זמן בהיסטוריה שהעניין הוא לא ליצור את הדבר הבא, את הצליל העתידני ופורץ הדרך, אלא לעשות שימוש ללא בושה בכל החומרים שנוצרו בהיסטוריה לא קצרה בכלל של מוזיקה מוקלטת. להחיות, להרכיב, למקסס, לשלב ולהציג יצירות חדשות מחומרי גלם ישנים ועדיין להיות אפקטיביים גם אם זו לא נבואת הדור הבא של המוזיקה.

לא מהמם אבל כיף

לאחרונה אף אלבום שיצא ושהספקתי לשמוע לא הצליח ממש לזרוח ולשבות אותי לחלוטין (ובכן, מלבד האלבום של הפוסט הקודם). היו אלבומים טובים, אבל לא אחד שהימם אותי ושאני יכול להקדיש לו מספר פסקאות בלב שלם. אז החלטתי במקום לרכז בפוסט אחד דעות על כמה אלבומים שונים מהזמן האחרון. אמנם לא תהיה פה המלצה חד משמעית אבל לפחות אוכל לפרוק קצת מחשבות שעוברות לי בראש.

The Veisl

אתחיל עם אלבום שהוא דווקא כן ממש מוצלח בעיניי, ואני בהחלט ממליץ עליו, אבל זה לא אלבום שייזכר לאורך זמן גם במסגרת הזמן של 2013. אלבום זה הוא Time Stays, We Go של ה- Veils. את האלבום הקודם של הלהקה Sun Gangs שיצא ב- 2009 ממש אהבתי ואני עדיין רוחש לו חיבה רבה. זה היה אלבום אפל למדי, אבל נגיש מאוד לפחות ברובו, עם המנון רוק אדיר ולהיטי משהו (The Letter), כמה וכמה שירים מצויינים וקטע כמעט סוגר בן 8 דקות פנטסטי עד כדי מושלם (Larkspur). אלבום שלם ומצויין.