ארכיון תגיות: 2014

סיכום אלבומי השנה 2014

לא רק שכבר הגיע לו חודש דצמבר (ואיך הוא באמת הגיע שוב כל כך מהר, 11 חודשים לא אמורים לעבור יותר לאט?!) וגם הוא כבר לקראת סיום. וכך הצטברה לה שנה שלמה של מוזיקה שצריך וראוי לסכם.

הרבה עבר לי באוזניים השנה ששייך ל- 2014. אפשר אפילו לומר שקצת הגזמתי ורדפתי אחר הכמות של האלבומים החדשים שאני יכול למצוא ולהביע עליהם דעה אישית (זה היה שכיח יותר ככל שדצמבר התקרב) בעיקר כדי שאוכל להנפיק סיכום שנה מגוון, מעניין ושיהיה בעל הטעם הייחודי של הבלוג. אבל זה בהחלט סיכום שאני שלם אתו ושמביא לי הרבה סיפוק. כך שהאמצעים היו בהחלט כשרים גם אם לא יחזרו על עצמם שנה הבאה.

סיפורי אינדי-קנטרברי

טיפה חדשות לפני העיקר: חברי הטוב והיקר תומר מהבלוג "הרמוניה דרומית" (ומהחיים הפיזיים האלה) עבר לאחר ארבע שנים וחצי ממשכנו הותיק במגזין "מחשבה שנייה" לבית פרטי עם דומיין משלו. החלטה חכמה (שעזרתי לקדם) שתביא אחריות מלאה מצד תומר על התכנים העשרים והמעולים שהוא מעלה. המקום הוא נאה ביותר ואם במקרה לא ידעתם על הבלוג של תומר, אנא תקנו את זה עכשיו (מומלץ עד מאוד גם לעשות לייק לעמוד הפייסבוק החדש שלו, עשר שניות אחרי שאתם עושים את זה עם עמוד הפייסבוק שלי, אם בעוונכם עוד לא עשיתם את זה).

——————

Syd Arthurבאפריל האחרון הייתי בהופעה של ג'ונתן ווילסון בברלין (היי, אם אתם מאלה שלא יודעים, אז אני חי בברלין בחצי שנה האחרונה). ההופעה עצמה של ווילסון הייתה כיפית וטובה, אבל פחות ממה שקיוויתי בגלל כל עניין הג'אמים שאני לא מתחבר אליהם. מילא. להפתעתי הרבה, הדבר הטוב ביותר שקרה באותו ערב היה בכלל החימום. זה מה שכתבתי בפייסבוק הפרטי שלי לאחר ההופעה:

מעשה בשנה חזקה-חלשה-חזקה

ככל שזה נוגע למוזיקה, אחת המשנות שאני הולך אחריהן כעיוור היא זו: אין כזה דבר שנה מוזיקלית חלשה, כמו שאין כזה דבר שנה מוזיקלית חזקה. עולם המוזיקה הוא כאוס מתמשך (בטח שבעשור פלוס האחרון) שמתעלם לגמרי מתאריכים וגבולות עמומים של תחילת/סוף שנה. הכי חשוב זה לקחת בחשבון שעל כל אלבום חדש ששמעתם בשנה מסויימת, יש לפחות 100 אלבומים שלא שמעתם. זו לא הפרזה, ואולי דווקא ההפך הגמור.

עוד לא נולד האדם שיכול לחוות דעה רצינית ומושכלת על טיבה של שנה מוזיקלית מסיימת, או לכל הפחות על כאלה בשנות האלפיים.

ולמרות כל האמור לעיל, אני ממש מבסוט על התוצרת של ה(חצי) שנה הזו.

שמעתי עד כה כ- 60 אלבומים עם התגית #2014 עליהם. לפחות על 25 מהם יש לי דעה חיובית ועל שלושה מהם כבר כתבתי. כך שיש לי עוד רבים שאני יכול וצריך לכתוב עליהם.

אתחיל עם כמה שנמצאים בתכנון שלי מזה זמן רב, כאלה שאולי ראויים לפוסט משלהם אבל אישית אני לא מרגיש שאני יכול לספק זאת.

חזיונות עמומים: הבריאן ג'ונסטאון מאסאקר – סקירת האלבום החדש + הופעה

Revelations

בתזמון מעולה, The Brian Jonestown Massacre הוציאו את אלבומם החדש Revelation זמן קצר לפני ההופעות שלהם בישראל ובברלין. מן הסתם, הם יוצאים לטור הזה כדי לקדם את האלבום, אבל אילו רק פרטים שהורסים לי את הפתיחה. היו לי בדיוק שבועיים לחרוש על האלבום החדש לקראת ההופעה בברלין שהייתה בראשון שעבר (8/6). ובשבילי זה תמיד כיף להיתקל בחומר חדש של הלהקה אותו לא שמעתי עדיין. בגלל שאני משוחד מדי בכל הנוגע ללהקה (כל עוד מדובר בהקלטות), ניסיתי להיות ביקורתי יותר, וזה מה שיצא:

האלבום החדש אמנם נחמד למדי, אבל מי שיש לו היכרות עמוקה עם הלהקה ירגיש מחזור ושזה עוד מאותו דבר. הבריאן ג'ונסטאונז עדיין עושים את הרוק הפסיכדלי אפוף העשן הסגול שלהם, מוזיקה דחוסה מרובת כלים ושופעת באלמנטים של מוזיקה הודית. יש הפעם כמה וכמה שירים שדווקא מקבלים טוויסטים מעניינים שתואמים את הכיוון עמו התנסו באלבומם הקודם, כאלו שנותנים לשירים האלו הרגשה שהם הכל מלבד "שחוקים". אבל אלו רק חלק מהשירים באלבום. השאר, על אף היותם נעימים להאזנה, לא מותירים משקעים ומרגישים צפויים.

אובססיה לחיים נחמדים

have a nice life

הדבר היחיד בערך שמונע ממני מלהיתקע לגמרי על שני האלבומים של Have a Nice Life הוא הצורך הפנימי שאינו יודע שובע לגלות מוזיקה חדשה ותמיד להתקדם הלאה. אחרת הייתי פשוט ממשיך עוד שבועות רבים להריץ את שני האלבומים אלה בלופ אינסופי. אבל אם זה היה אחרת אז כנראה הכל כבר היה שונה.

האובססיה הקלה והמענגת שנפלתי אליה בחודש וחצי האחרונים בה הצמד עם השם הלא שגרתי הזה היה המוזיקה היחידה שבערה לי לשמוע, התחילה למעשה לפני כשנתיים וחצי לאחר שגיליתי על בחור בשם Dan Barrett מקונטיקט, ארה"ב שהוציא ב- 2011 את אלבום הבכורה שלו תחת השם Giles Corey. אלבום אפל ומעורער, פולק מהגיהנום, או לפחות מהפינות החשוכות ביותר שקיימות על הכדור הזה. למרות שהאלבום מאוד אישי ונעשה באמצעים ביתיים הוא מצליח להגיע ברגעים הנכונים לסאונד מורכב, מלא רבדים ועוצמתי. אני אוהב ממש את התזוזה הבלתי פוסקת של האלבום מהשקט והחרישי לרועש והמרעיד עולמות. האלבום הזה שגם נושא את השם Giles Corey היה האלבום האהוב עליי ביותר לאותה שנה, ולטעמי הוא ללא ספק האלבום הכי טוב של העשור הנוכחי עד כה.