הופעות ברלינאיות: Owen Pallett + Xiu Xiu ב- Volksbühne

2014-05-25 21.42.16

לפני העיקר: מאז עברתי לברלין באופן צפוי למדי הייתי בהרבה הופעות. רבות מהן היו מעולות, אחרות היו פחות וכולן השאירו אותי עם רשמים שהייתי חייב לשתף. עד לא מזמן חשבתי שאין מקום בבלוג הזה לסקירת הופעות שהן לא בישראל, כך שאת הרשמים על ההופעות האלו פרסמתי בעמוד הפייסבוק האישי שלי. אבל אחרי הרבה התייעצות עם אנשים חכמים (כשהעקשנית והמשפיעה מהם היא אשתי) הגעתי להבנה שאני צריך לקחת את הכתיבה והפרסום בבלוג בקלות ראש רבה יותר. אמנם יש עוד חודש וקצת עד אז, אבל ה- new year's resolution שלי ל- 2015 זה לפרסם יותר פוסטים בבלוג, גם אם אלו פוסטים לא כבדי ראש ולא מושקעים עד הפרט האחרון. לדעתי זה יהיה רק לטובה.

כדי להיות רציני לגבי זה, אני מתחיל בזה ממש עכשיו עם ההופעה הכפולה שראיתי באביב האחרון. עד ה- 21 בדצמבר, אז אני מתכנן לפרסם את סיכום אלבומי 2014 הגדול והמוגזם שלי, אפרסם כמה וכמה סקירות הופעות שהצטברו אצלי.

פנינה חדשה: להקת שפתיים – השנים המאוחרות

לכל מי שהגיע בחיפוש אחר הלהקה הזו, אני מתנצל אבל לא לה מוקדש הפוסט.

השנה מציינת להקת הפופ-רוק פסיכדלי-אקספרימנטלי The Flaming Lips שלושים שנות קריירה מוזיקלית פורה ויצירתית עם אלבום אולפן רשמי חדש מזה ארבע שנים בשם The Terror, אלבום האולפן ה- 13 של הלהקה (הלהקה קיימת מאז 1983 אך את האלבום הראשון שלה הוציאה ב- 1986). מעבר לעיסוק המתבקש באלבום החדש אני גם רוצה לעסוק במה שקרה עם הלהקה בארבעת השנים האחרונות כי אלו היו ארבע שנים מרתקות, פתלתלות ויותר מכל – מוזרות.

נידחים בניינטיז: נחמתו של הדיסקו מהגיהנום

דיסקו אינפרנו

בספטמבר האחרון היגרתי עם בת זוגתי מבירת הצפון הרחוק, חיפה, לגבעתיים, למרכז, האיזור הזה שבו אמורים למצוא עבודות קצת יותר בקלות. זה היה הזמן בו סיימתי את הפרק בחיי בתור סטודנט, פרק ארוך מתגמל ביותר ומיותר להפליא (הדרך בה בחרתי, בכל אופן). אהבתי את התקופה הזו, אבל ידעתי כמעט בכל רגע נתון שאני נמצא בבועה, מנותק לחלוטין. זו גם אחת הסיבות שלא המשכתי ישר לתואר שני, למרות שמאוד רציתי ועדיין רוצה.

אז עברנו למרכז, בתקווה שנוכל למצוא עבודה ראויה ומתאימה כל אחד ותחומו הוא. וטעינו והתאכזבנו. באותו רגע של שינוי איזור מחיה התחילה גם תקופה ארוכה מדי של אבטלה וחיפוש עבודה רצופת אכזבות. בזמנים קשים, מן הסתם, אנחנו נוטים לחפש ולשקוע בפינות הקטנות בחיינו שמספקים לנו מפלט, הפוגה מהיומיום המכביד, האפור והמאכזב בדרכו. מבחינה מוזיקלית, המפלט שלי לאותה תקופה הייתה להקה אחת – Disco Inferno שמה.