חיות קסומות וכוכבים רועשים

Ceres & Calypso in the Deep Time
כן, יש לי חולשה לעטיפות מצוירות בסגנון של קומיקס (בעלי ערכי הפקה גבוהים!), אבל גם בלי לקחת את זה בחשבון אני לגמרי מאמין שמדובר פה באחת העטיפות הכי יפהפיות ומושכות של העשור הנוכחי.
 
העטיפה הזו שייכת לאלבומם השלישי Ceres & Calypso in the Deep Time של להקת Candy Claws מקולורדו, ארה"ב שיצא ב- 2013 (ולגמרי התפספס על ידי בזמן אמת). מדובר באלבום דרים פופ / נאו-פסיכדליה דחוס ועמוס בקירות סאונד שמציפים כל שטח פנוי בחלל האוזן, מוזיקה שנעה על שלל השפעות שונות החל מפופ סיקסטיזי קליל, דרך ביץ' בויז, פיל ספקטור ואף אקזוטיקה ועד לשוגייז ניינטיזי. לא תמיד רמת השירים אחידה, אבל ההפקה העשירה והלופתת היא לגמרי האטרקציה המרכזית וביחד עם השירה הילדותית והמתוקה והאווירה הייחודית גורמים לאלבום להיות שווה מאוד את הזמן שיוקדש לו.
 

ב- 2015 הלהקה הצטמצמה בעל כורחה מהרכב שלם שבשלב מסוים הכיל שמונה חברים לזוג המרכזי של הזמרת והכותב הראשי שהקימו אותה שבע שנים לפני כן, ובשל השינוי בליינאפ החליטו השניים על שינוי השם ל- Sound of Ceres ולהמשיך בגרסה החדשה שחולקת קווי דמיון רבים עם המוזיקה של ההרכב המקורי אבל בתוספת נטייה רבה יותר לאלקטרוניקה. האלבום שהוציאו שנה לאחר מכן לא עשה רושם חזק כמו האלבום האחרון שהוציאו תחת השם המקורי של ההרכב שלמעשה מתפקד כשירת הברבור של Candy Claws. אבל אני מאוד מקווה שיהיה יותר מעניין איתם בעתיד.

הופעות ברלינאיות: Goat במועדון פוסטבאנהוף

Goat Live

Goat @ Postbahnhof am Ostbahnhof
Opening: Les Big Byrd
(הופעה מספטמבר 2014)

היה ערב מעניין ומלא בהפתעות.
הראשונה בהן הייתה ממש כשהגענו למועדון. הרחבה שמול הבמה הייתה ריקה לגמרי מלבד שני אנשים שעמדו בקרבת הבמה ודי ג'יי שתקלט על הבמה עם שני פטיפונים. התקרבנו כדי לתפוס לנו מקום ותוך כדי הליכה משהו בדי ג'יי נראה לי מוכר באופן חשוד. פאות הלחיים הלבנות, המראה שראיתי פעמים אינספור, בעיקר בתמונות ווידאו אבל גם בלייב. ועד שהגענו לטווח ראייה סביר, נמרח לי חיוך עצום ומופתע על הפרצוף. מי לא אחר מאשר אנטון ניוקאמב מתהילת The Brian Jonestown Massacre יתקלט לו פיסות פסיכדליה ואקספרימנטל לפני רחבה המלאה בארבעה אנשים בלבד! נהדר! באותו רגע מחיר הכרטיס הלא מופרז החזיר את ההשקעה. ניסיתי לא לנעוץ יותר מדי מבטים, אבל די ברור לי שניוקאמב הבין שאני מזהה אותו ולכן בקושי מצליח להוריד ממנו את העיניים שלי, וזה למרות שהאנשים שהתחילו לזלוג פנימה לא נראו שהם מזהים את ההתרחשות על הבמה. מה אומר, פשוט כיף שאחד המוזיקאים האגדיים והמוכשרים והאהובים עליי שחיים היום גר איתי באותה עיר.

מה שמעתי?! – מהדורת פברואר 2015

שמעתי הרבה מאוד אלבומים בינואר, ולא מעט מהם אפילו שווים כתיבה, אבל עם קצב פרסום הפוסטים פה (תקופה קצת מעיקה וכו') אני לא רואה איך אצליח לממש את הצורך שלי להקדיש פוסט לכל אלבום כזה. אז במקום זאת, למה שלא אייסד פינה בה אני סתם מסכם באופן חודשי או אפילו דו-חודשי כמה מהדברים המעניינים ששמעתי? כפי שכתבתי פה בעבר, אני מנסה לעשות מעבר ולכתוב ביותר קלות ראש ולהשקיע יותר בכמות ופחות בטקסטים. אלבומים מהשנה הנוכחית לא יהיו פה, אלו ימתינו לפוסט משלהם. כן יהיו – 2014 ואחורה, אפילו עד שחר ההיסטוריה אם צריך.

(אגב, לייק לעמוד הפייסבוק כבר עשיתם? אז כדאי, כי גם שם הולכים דברים – בעיקר חדשות על אלבומים עתידיים שכדאי להתרגש עבורם, ולא מזמן גם ערכתי שבוע Panda Bear לכבוד אלבומו החדש. כך שיש גם שם תוכן מעניין).

אז ינואר בואכה פברואר, מה שמעתי?

cover

פנינה חדשה: עוד אחת מאלה אבל בקטע טוב

sun structures
האלבום הראשון עליו אני כותב ב- 2014 מביא אליי מקרה ייחודי למדי  זהו אלבום שאני סולד ממנו בערך באותה מידה שאני אוהב אותו ונמשך אליו.
להקת Temples היא להקה נוספת בגל הארוך והבלתי פוסק של להקות נאו-פסיכדליה ששוצף אותנו מכל עבר. בשנה האחרונה כתבתי על שלוש להקות כאלו, לפחות. למרות שזה ללא ספק תת-הז'אנר המועדף עליי כרגע, אני חייב להודות שאני מתחיל להתעייף. בלי קשר לטמפלס עצמם, אבל הם בהחלט תורמים לעייפות הזו. הבעיה העיקרית כרגע היא שאין שום אמירה ייחודית במיוחד אצל רוב הלהקות האלה, ולא נראה לי שזיהיתי אמירה כזו בערך מאז יצא האלבום השני והמופתי של Tame Impala (אם להוציא את הפליימינג ליפס מהמשוואה, כי המוזיקה שהם עושים שונה למדי מהקונבנציות של הנאו-פסיכדליה העכשווי וגם כי הדבר הזה שהם כן עושים, הם עושים אותו כבר כמעט שלושים שנה).

 

נידחים בניינטיז: שני צדדים לסאונד והעטיפות הכעורות שלהם

זה בטוח עניין של תקופות, אבל לאחרונה אני נמשך בצורה בלתי מוסברת למציאות נסתרות מהניינטיז.לקח לי זמן, אבל רק בשנה האחרונה נפלה עליי ההבנה עד כמה העשור הזה הוא עצום מוזיקלית מבחינתי. הרבה זרמים וסגנונות שנולדו או צברו תאוצה בשנים אלו כל כך מדברים לאוזן שלי שפתאום זה מרגיש לי כל כך טבעי החיבור אליו (להוציא את העובדה שגדלתי בעשור הזה). פתאום דווקא האלבומים הגדולים והידועים של העשור הזה (החשודים המידיים, אלו שאנחנו יודעים לדקלם את שמם משינה) נראים לי כה משעממים בהשוואה לאוצרות הרבים שמתחבאים בו. רק לידיעתכם.

האלבום שלא היה שם (וגם לא יוזכר בשמו)

לפני העיקר: לפני שבוע וחצי Liars הופיעו בבארבי. הגעתי להופעה עם חששות כבדים מאוד. ליארז הם אחת הלהקות המרתקות, מיוחדות ואהובות עליי מהעשור האחרון. הלהקה עברה כל כך הרבה פאזות לאורך הזמן הזה ועם האלבום האחרון שלהם שיצא שנה שעברה הם נמצאים כרגע בפאזה אלקטרונית קרה למדי. את האלבום ממש אהבתי אבל מרגע שנודע לי על ההופעה עלה בי החשש שההופעה הזו תהיה פספוס. תמיד רציתי לראות אותם מתפרעים על כלי הנגינה שלהם, עם טירוף התופים והגיטרות שלהם, והיה נראה לי כי ברכינה על קונסולות הטירוף הידוע של הלהקה פשוט ייעלם. קטעי וידאו שראיתי מהזמן האחרון לכאורה איששו את החשש שלי. אבל זו להקה אהובה, את הכרטיסים רכשתי 56 שניות לאחר שהידיעה על הגעתם פורסמה אז אין מצב שאפספס אותם גם אם אני עתיד להתאכזב.

פנינה חדשה: להקת שפתיים – השנים המאוחרות

לכל מי שהגיע בחיפוש אחר הלהקה הזו, אני מתנצל אבל לא לה מוקדש הפוסט.

השנה מציינת להקת הפופ-רוק פסיכדלי-אקספרימנטלי The Flaming Lips שלושים שנות קריירה מוזיקלית פורה ויצירתית עם אלבום אולפן רשמי חדש מזה ארבע שנים בשם The Terror, אלבום האולפן ה- 13 של הלהקה (הלהקה קיימת מאז 1983 אך את האלבום הראשון שלה הוציאה ב- 1986). מעבר לעיסוק המתבקש באלבום החדש אני גם רוצה לעסוק במה שקרה עם הלהקה בארבעת השנים האחרונות כי אלו היו ארבע שנים מרתקות, פתלתלות ויותר מכל – מוזרות.