ארכיון תגיות: Psychdelic

הופעות ברלינאיות: ערב של סיפורי אגדות עם קליידוסקופ

kaleidoscope (uk) liveKaleidoscope @ Bassy Club

מסוג צירופי המקרים המועדפים עליי – רגע אחד אני משתף עם העולם את אחד השירים האהובים עליי אי פעם בעמוד הבלוג בפייסבוק ומספר שבועות אחדים אחר כך אני פתאום מוצא עצמי חווה את המוזיקה הזו בלייב! יש לי כבר כמה צירופי מקרים דומים בראש שאני אשמח להוציא לפועל…

בדרך כלל אני לא בעד הופעות זקנים. על פי רוב לא מרגש אותי לראות כמה חברה מקשישים שיוצאים לטורי הופעות למרות שהם לא פעילים מוזיקלית מזה שנים רק כדי לשאוב כסף מענני הנוסטלגיה שאופפים להם את ראשי המעריצים האופטימיים.

אבל אני לא יודע, הפעם היה משהו קצת שונה. אולי עם האבות הקדמונים של הרוק-פופ הפסיכדלי זה אחרת ובלוטות הנוסטלגיה שאני בז להן ברוב ימי השנה השתלטו עליי כליל. אולי זו האינטימיות היחסית שהייתה צפויה מאחר והלהקה תמיד הייתה מוכרת בעיקר ליודעי ח"ן. אולי זה המחיר המגוחך. ואולי פשוט המחשבה על האפשרות לשמוע בלייב את השירים הנפלאים בני 50 השנה ש- Kaleidoscope הבריטים יצרו בסוף שנות השישים ובראשם השיר היפה ביותר בעולם (או לפחות אחד מני אחדים מועטים), שיר שיצא מפיו של האדם שכתב אותו ויבצע אותו מטרים יחידים ממני. איך שלא יהיה, זה כנראה כל מה שצריך כדי להוציא אותי מהבית. פשוט מאוד סך הכל.

נשכחים בסיקסטיז: כמה מילים על The Small Faces – Ogdens' Nut Gone Flake

האלבום הזה של ה- Small Faces  כל כך מפתיע בחוצפה שבו, חוצפה שעוברת לכל אורכו של האלבום.

קודם כל, וזה חלק מהעניין, האלבום מאוד חצוי מבחינתי – מן אלבום שהוא חצי מושלם חצי מאכזב. אני לא חושב שאני מכיר אלבום נוסף שאני יכול להעיד לגביו דבר כזה, וב- Ogdens' Nut Gone Flake זהו עניין בלתי ניתן להתעלמות עבורי.

odgens' nut gone flake

האלבום שיצא ב- 1968 מתחיל בקטע אינסטרומנטלי מופלא הנושא את שם האלבום, קטע שופע רעיונות מוזיקליים שיכולים להחזיק אלבום שלם, עיבוד מופתי, פסיכדליה מהממת ואופפת. רק החצי דקה הראשונה מציג בפנינו סאונד כל כך מקורי ומלא חיוניות שהייתי רוצה לשמוע את הלהקה נותנת לפחות כמה שירים שמתבססים על הכיוון הזה (זה לא קרה, אבל 44 שנים אחרי שהוקלטה החצי דקה הזו באה הלהקה האוסטרלית Tame Impala ועשתה בדיוק את זה – אלבום שמושפע מאוד מהסאונד הנ"ל והוא Lonerism משנה שעברה), לאחר מכן נכנסים כלי המיתר בתזמור מרשים ומצטברים להם עוד ועוד רעיונות מפעימים ומרתקים. אחרי 2:29 דקות נגמר הקטע ולא יחזור לכל אורך האלבום שיר כלשהו שמזכיר איכשהו את המסע המוזיקלי הקצר ומעורר היראה הזה. זוהי חוצפה.