הופעות ברלינאיות: ערב של סיפורי אגדות עם קליידוסקופ

kaleidoscope (uk) liveKaleidoscope @ Bassy Club

מסוג צירופי המקרים המועדפים עליי – רגע אחד אני משתף עם העולם את אחד השירים האהובים עליי אי פעם בעמוד הבלוג בפייסבוק ומספר שבועות אחדים אחר כך אני פתאום מוצא עצמי חווה את המוזיקה הזו בלייב! יש לי כבר כמה צירופי מקרים דומים בראש שאני אשמח להוציא לפועל…

בדרך כלל אני לא בעד הופעות זקנים. על פי רוב לא מרגש אותי לראות כמה חברה מקשישים שיוצאים לטורי הופעות למרות שהם לא פעילים מוזיקלית מזה שנים רק כדי לשאוב כסף מענני הנוסטלגיה שאופפים להם את ראשי המעריצים האופטימיים.

אבל אני לא יודע, הפעם היה משהו קצת שונה. אולי עם האבות הקדמונים של הרוק-פופ הפסיכדלי זה אחרת ובלוטות הנוסטלגיה שאני בז להן ברוב ימי השנה השתלטו עליי כליל. אולי זו האינטימיות היחסית שהייתה צפויה מאחר והלהקה תמיד הייתה מוכרת בעיקר ליודעי ח"ן. אולי זה המחיר המגוחך. ואולי פשוט המחשבה על האפשרות לשמוע בלייב את השירים הנפלאים בני 50 השנה ש- Kaleidoscope הבריטים יצרו בסוף שנות השישים ובראשם השיר היפה ביותר בעולם (או לפחות אחד מני אחדים מועטים), שיר שיצא מפיו של האדם שכתב אותו ויבצע אותו מטרים יחידים ממני. איך שלא יהיה, זה כנראה כל מה שצריך כדי להוציא אותי מהבית. פשוט מאוד סך הכל.

הגראפיטי ורוד: מי אתה אריאל פינק? (+ מיקסטייפ)

לכבוד הגעתו המבורכת של אריאל פינק להופעה בישראל ביוני (אירוע / כרטיסים), התבקשתי לתת יד בהפצת הבשורה הורודה. מאחר ולשם שינוי יש לי היכרות מעמיקה למדי עם הפינק, שמחתי לשתף פעולה ולכתוב פוסט בנושא.  ערכתי גם מיקסטייפ שנמצא בתחתית הפוסט הזה.

קודם כל, אתם מוזמנים לגשת ולהציץ בפוסט בבלוג המאזין. פוסט מוצלח מאוד שנותן הצעות כיצד להתחיל את ההאזנה לאריאל פינק ואיך להמשיך. הפוסט גם מהווה מפת דרכים מוצלחת לדיסקוגרפיה העשירה והמוזרה שלו.

——————————

אריאל פינק הוא חידה. זה לא שהיא לא ניתנת לפיתרון, אלא כזו שעדיף לא לעשות לה עוול זה. כי בנוסף אריאל פינק הוא גם בלון נפוח, וזה כל הקסם שלו. ברגע שנוציא את האוויר לא נישאר עם הרבה ביד. לכן אני מעדיף להתרכז במוזיקה עצמה ופחות בפרסונה הייחודית, כי לטעמי זו הראשונה מעניינת יותר מכל שטיק או פרובוקציה. ויש טונות מאלו. וזה בסדר. האישיות של פינק היא חלק מהעניין וזו תוספת ראויה למוזיקה האסצנטרית, אבל בהחלט לא החלק המרכזי במשוואה הזו.

פנינה חדשה: עוד אחת מאלה אבל בקטע טוב

sun structures
האלבום הראשון עליו אני כותב ב- 2014 מביא אליי מקרה ייחודי למדי  זהו אלבום שאני סולד ממנו בערך באותה מידה שאני אוהב אותו ונמשך אליו.
להקת Temples היא להקה נוספת בגל הארוך והבלתי פוסק של להקות נאו-פסיכדליה ששוצף אותנו מכל עבר. בשנה האחרונה כתבתי על שלוש להקות כאלו, לפחות. למרות שזה ללא ספק תת-הז'אנר המועדף עליי כרגע, אני חייב להודות שאני מתחיל להתעייף. בלי קשר לטמפלס עצמם, אבל הם בהחלט תורמים לעייפות הזו. הבעיה העיקרית כרגע היא שאין שום אמירה ייחודית במיוחד אצל רוב הלהקות האלה, ולא נראה לי שזיהיתי אמירה כזו בערך מאז יצא האלבום השני והמופתי של Tame Impala (אם להוציא את הפליימינג ליפס מהמשוואה, כי המוזיקה שהם עושים שונה למדי מהקונבנציות של הנאו-פסיכדליה העכשווי וגם כי הדבר הזה שהם כן עושים, הם עושים אותו כבר כמעט שלושים שנה).