אובססיה לחיים נחמדים

have a nice life

הדבר היחיד בערך שמונע ממני מלהיתקע לגמרי על שני האלבומים של Have a Nice Life הוא הצורך הפנימי שאינו יודע שובע לגלות מוזיקה חדשה ותמיד להתקדם הלאה. אחרת הייתי פשוט ממשיך עוד שבועות רבים להריץ את שני האלבומים אלה בלופ אינסופי. אבל אם זה היה אחרת אז כנראה הכל כבר היה שונה.

האובססיה הקלה והמענגת שנפלתי אליה בחודש וחצי האחרונים בה הצמד עם השם הלא שגרתי הזה היה המוזיקה היחידה שבערה לי לשמוע, התחילה למעשה לפני כשנתיים וחצי לאחר שגיליתי על בחור בשם Dan Barrett מקונטיקט, ארה"ב שהוציא ב- 2011 את אלבום הבכורה שלו תחת השם Giles Corey. אלבום אפל ומעורער, פולק מהגיהנום, או לפחות מהפינות החשוכות ביותר שקיימות על הכדור הזה. למרות שהאלבום מאוד אישי ונעשה באמצעים ביתיים הוא מצליח להגיע ברגעים הנכונים לסאונד מורכב, מלא רבדים ועוצמתי. אני אוהב ממש את התזוזה הבלתי פוסקת של האלבום מהשקט והחרישי לרועש והמרעיד עולמות. האלבום הזה שגם נושא את השם Giles Corey היה האלבום האהוב עליי ביותר לאותה שנה, ולטעמי הוא ללא ספק האלבום הכי טוב של העשור הנוכחי עד כה.

נידחים בניינטיז: שני צדדים לסאונד והעטיפות הכעורות שלהם

זה בטוח עניין של תקופות, אבל לאחרונה אני נמשך בצורה בלתי מוסברת למציאות נסתרות מהניינטיז.לקח לי זמן, אבל רק בשנה האחרונה נפלה עליי ההבנה עד כמה העשור הזה הוא עצום מוזיקלית מבחינתי. הרבה זרמים וסגנונות שנולדו או צברו תאוצה בשנים אלו כל כך מדברים לאוזן שלי שפתאום זה מרגיש לי כל כך טבעי החיבור אליו (להוציא את העובדה שגדלתי בעשור הזה). פתאום דווקא האלבומים הגדולים והידועים של העשור הזה (החשודים המידיים, אלו שאנחנו יודעים לדקלם את שמם משינה) נראים לי כה משעממים בהשוואה לאוצרות הרבים שמתחבאים בו. רק לידיעתכם.

מיי בלאדי ולנטיין מנסחים מחדש קאמבק מהו

יש לי בלוג חדש ובשבוע הראשון לקיומו מגיח לאוויר העולם אלבום חדש וראשון מזה 22 שנה של My Bloody Valentine  האלילים – ואני לא אקדיש לזה פוסט? אין מצב. היה לי תכנון לגבי הפוסט הבא בבלוג אך זה יצטרך לחכות. ל- MBV מגיע הכבוד שבלדחות דברים אחרים בשבילם.

אז אני שואל – איך בכלל מצליחים לעכל את המקרה הזה?

אנסה להתחיל מההתחלה.

My+Bloody+Valentine+my_bloody_valentine

ב- 1989 My Bloody Valentine  המציאו את תת-הז'אנר – שוגייז (Shoegaze) וב- 1991 הם הוציאו את האלבום Loveless ששינה לפחות בכמה מובנים את הנוף המוזיקלי של הניינטיז ובכלל ונתן משמעות חדשה לפרפקציוניזם מוזיקלי כשקווין שילדס, היוצר המרכזי בלהקה, עמל לבדו במשך שנתיים על האלבום וכמעט הביא לפשיטת רגל את הלייבל Creation בו הלהקה הייתה חתומה בשל שעות ההקלטה הפסיכיות בהן הוא בילה באולפן ולא עשה דבר מלבד להקליט, לנגן ולשחק עם הקונסולה. הוא הוציא מהלייבל משאבים רבים עד כדי מחנק רק כדי להגיע לסאונד הרצוי אותו הזה במשך שעות על גבי שעות בשישה אולפנים שונים.