נידחים בניינטיז: שני צדדים לסאונד והעטיפות הכעורות שלהם

זה בטוח עניין של תקופות, אבל לאחרונה אני נמשך בצורה בלתי מוסברת למציאות נסתרות מהניינטיז.לקח לי זמן, אבל רק בשנה האחרונה נפלה עליי ההבנה עד כמה העשור הזה הוא עצום מוזיקלית מבחינתי. הרבה זרמים וסגנונות שנולדו או צברו תאוצה בשנים אלו כל כך מדברים לאוזן שלי שפתאום זה מרגיש לי כל כך טבעי החיבור אליו (להוציא את העובדה שגדלתי בעשור הזה). פתאום דווקא האלבומים הגדולים והידועים של העשור הזה (החשודים המידיים, אלו שאנחנו יודעים לדקלם את שמם משינה) נראים לי כה משעממים בהשוואה לאוצרות הרבים שמתחבאים בו. רק לידיעתכם.

זרם/ז'אנר שתפס תאוצה בשנות התשעים הוא הלואו-פיי. זה סגנון מרתק במהותו. הצורך להפשיט את המוזיקה למאפייניה הבסיסיים ביותר, לאחר שני עשורים בהם שלטו ההפקות העשירות והמנופחות, חזרה לסאונד דל, רעוע, הכי גולמי שאפשר. יש בזה קסם רב ואופן הפעולה הפרטיזני הזה יוצר מוזיקה לא פחות לופתת, לא פחות מגרה ונעימה לאוזן. זו יכולה להיות מוזיקה מרתקת בשל החיספוס וההבלטה של המרכיבים ההרמוניים העמוקים והכתיבה הפשוטה. ללא עיבודים מושקעים ועבודת אולפן top notch, האיכותית ביותר שכסף יכול לקנות. בזה בדיוק טמון הקסם הרב והרומנטיקה הגדולה – עשור בו צמחו הלייבלים העמצאיים בזכות הזניחה המסויימת של ההפקות המושקעות. הגיע זמן שהיה אפשר להקליט אלבום במינימום השקעה כספית ועדיין להוציא תוצרת ראויה בעלת ביקוש ושגם ממש תמכור. אינפלציה זו כמובן הביאה להרבה יותר מדי אמנים שהוציאו אלבומים מעולים אבל לא קיבלו את הספוט שהגיע להם. עצוב, חבל אבל זו דרכו של עולם. ועכשיו לנו נותר למצוא עוד ועוד מוזיקה מצויינת שנחבאת לה בשנים האבודות האלו.

Ponyoakאחד האמנים האלה הוא גראהם סמית'. בחור צעיר מפרברי שיקגו שהתחיל להקליט בתנאים ביתיים עוד בשנותיו בתיכון תחת השם Kleenex Girl Wonder ולא הפסיק לרגע עד היום. עם להקה, בלי להקה, תחת שמו שלו או פסבדונים. הבחור פורה בטירוף ואם לשפוט על פי אלבום אחד שלו שאני מכיר גם מוכשר לא פחות.

האלבום Ponyoak מ- 99' הוא השלישי שהקליט סמית' תחת השם Kleenex Girl Wonder. זה הלואו פיי במלוא מהותו. 25 שירי פופ רוק חמוצים-מתוקים וקצרצרים (פחות או יותר), סאונד מקרקש, קפיצות וקיטועים בקטנה בלי שזה ממש מפריע אלא דווקא תורם מאוד לאווירה ולקונספט. הצליל הכי רזה שיכול להיות וכתיבת שירים גאונית. לסמית', לפחות לפי האלבום הזה, יש כישורי כתיבה (לא ברמת הליריקס, כן?) שלא נופל ממש מהגדולים ביותר, כגון לנון ומקרטני ושמות קדושים אחרים. אלבום ארוך למדי (וכזכור אני נוטה פחות לחבב אלבומים שאורכם עולה על שעה) שמרגיש כל כך קצר, זורם, קל משקל ונעים. יש באלבום פזמונים רבים מספור שמתחפרים ומתנחלים בזריזות באוזן ומסרבים לצאת, ומרוב שהם טובים זה בכלל לא מציק לי העניין שאני לא מפסיק לזמזם אותם לעצמי. אין באלבום הזה שירה יפה במיוחד, עבודת גיטרות או תופים מרשימות ממש אבל כל החלקים משרתים את המטרה באפקטיביות מעוררת הערכה – שירי פופ מושלמים עם מינימום של שכבות והסחות דעת.

Kleenex Girl Wonder – Two Places at Once

15-Two Places At Once-Kleenex Girl Wonder

Kleenex Girl Wonder – Room at Deserted Ranch

19-Room At Deserted Ranch-Kleenex Girl Wonder

Kleenex Girl Wonder – It's So Much Easier

18-It's So Much Easier-Kleenex Girl Wonder

לשמיעת האלבום המלא ושאר הדיסקוגרפיה

Rollerskate+Skinny+skinny1

ומן העבר השני, לא רק גיאוגרפית אלא גם קונספטואלית, ישנה הלהקה השניה שלי לפוסט זה. אלו הם Rollerskate Skinny שלעומת המוזיקה של גראהם סמית' נוטים לדבוק בערכי הפקה גבוהים וסאונד נקי ועשיר עם עיבודים כבדי משקל. למרות היותם בסופו של דבר להקה קטנה ונשכחת למדי קצת מפתיעה ההשקעה הרבה שהם הצליחו לתת למוזיקה שלהם, אך צריך לזכור שמלבד העלייה החזקה של הלואו פיי, גם המניה של הרוק האלטרנטיבי עלתה לגבהים נדירים באותו עשור לאחר שלהקות בלתי מתפשרות כמו נירוונה סחפו את המיינסטרים וגרמו לחברות התקליטים לרדוף אחר כל להקה בעלת הפוטנציאל המזערי להיות סנסציית האלטרנטיב הבאה וכך דחפו אותם לאולפן ההקלטות עם תקציבים גבוהים ונתנו להם לעשות בערך כל העולה על רוחם. מסתבר שבשנות התשעים מהבחינה הזאת זכינו בכל הקופה בשני צידי המתרס. מוזיקת רוק מעולה הצליחה לצאת בין אם לאמנים היה כסף או לא. וכך Rollerskate Skinny,  להקה אירית שהוקמה ב- 92' שעד לפירוקה ב- 97' הוציאה שני אלבומים, אחד נחמד והשני הוא מהאלבומים האלו שהצליחו להגיע לדרגות השלמות הגבוהות ביותר אליהן בני אנוש יכולים להגיע. טוב, יש מצב סביר מאוד שאני נסחף פה. מאוד. אבל ככה הלב והאוזן שלי מרגישים.

Horsedrawn Wishesהאלבום המהולל הזה שהמילים אודותיו ברגעים אלה מנקבים לכם את הרשתית מרוב נפיחות, שמו הוא Horsedrawn Wishes שיצא ב- 96' ומבחינה סגנונית נמצא עקרונית בגל השני של השוגייז. זאת אומרת הלהקות שהושפעו מהלהקות הגדולות של הז'אנר מתחילת שנות התשעים. הגל השני פחות נצמד לקונספט ההדוק של גיטרות מכוסחות עד לגבול הסיבולת והזיהוי של האוזן האנושית כשלצידן קולות השירה הנוגעים והמלאכיים ביותר בנמצא, הלהקה כדוגמה בחרה לבטא יותר חופש אומנותי ונטול מסגרות ז'אנר. כך לצד רוק גיטרות אינטנסיבי וחורך ישנם עיבודים מלאי השראה ומוזרויות, צלילים קטנים ודיסהרמוניים שמתרכבים לרקע מורכב וייחודי למוזיקה שמקדימה כמו כן, כתיבת השירים מתרכזת פחות בבניית אווירה כיאה לז'אנר המקורי אלא שירים הרבה יותר קונקרטיים, בעלי מבנה מעניין ומשתנה עם קליימקסים עוצמתיים, קטעים שקטים והרבה משחקיות ותזזיתיות. קולות השירה (הגבריים במקרה זה) נותרו יפהפיים. לא תשמעו אותי מתלונן על זה, אף פעם.

אין לי עוד יותר מדי מה לומר על האלבום הזה, ביחד עם Ponyoak מלמעלה, הוא אחד האלבומים שהכי אהבתי בשנה האחרונה בלי קשר לשנת יציאתם. אלבום מלא השראה ודמיון, מורכבת ונגישות. שירים מטלטלים וסוחפים כאילו היו שילוב של רכבת הרים, קפיצת בנג'י וטיסה לירח במהירות הקול. אני יודע שאני יוצר כאן ציפיות בלתי אפשריות, אבל ככה אני מרגיש וזה עד כמה שאני אוהב את האלבום הזה. אז תרגעו, תלחצו על הפליי בקלילות ובלי לחשוב על זה יותר מדי בתקווה שזה יפגע לכם בלב כפי שהצליח לפגוע בשלי. וקחו בחשבון שזה לא מהאלבומים שנגישים משמיעה ראשונה, לוקח לו כמה שמיעות עד שהמוח מצליח לפלס דרך בין עומס הצלילים ודלות את המלודיה ולהתרגל ליופי הרב שטמון שם.

Rollerskate Skinny – Speed to My Side

05 Speed To My Side

Rollerskate Skinny – Shimmer Son Like a Star

08 Shimmer Son Like A Star

Rollerskate Skinny – Swing Boat Yawning

01 Swing Boat Yawning

5 תגובות בנושא “נידחים בניינטיז: שני צדדים לסאונד והעטיפות הכעורות שלהם

  1. נתקלתי בו לאחרונה במוזיקאי Lo-fi מעולה ומרגש , מסוף שנות התשעים ותחילת המילניום – Casiotone For The Painfully Alone. ממליץ לך לבדוק אותו.

    • מוכר לי השם, נתקלתי בו כמה פעמים בעבר אך אף פעם לא יצא לי לתת שמיעה כמו שצריך לאחד האלבומים שלו. אני מקווה שיצא לי בקרוב, נשמע מעניין. תודה על ההמלצה!

    • טוב, אם זה באמת גראהם סמית' זה נהדר לגמרי.
      העניין הוא שקשה לדעת האם זה אכן הוא. אתה יודע, אינטרנט וזה.
      אבל באופן כללי, זה מרגיש כמו הסגנון של גראהם סמית' (אותו בחור שבאלבום המדובר קרא לאחד השירים: "Graham Smith is the Strongest Man Alive").

השאר תגובה