סיכום אלבומי השנה 2015

{{ שלומות! האם לייק לעמוד בפייסבוק כבר עשיתן/ם? כדאי מאוד כי קורים שם דברים מעניינים }}

עוד שנה עברה, עוד דצמבר הגיע, עוד עונת סיכומים, עוד רשימה. פאק, אני כל כך אוהב את זה!
אבל האמת שלמרות האהבה שלי לעונת הסיכומים, בינתיים לא מצאתי הרבה רשימות מעניינות שהצליחו להפתיע או למשוך את תשומת ליבי, לפחות ככל שזה נוגע לסיכומים של האתרים הגדולים. לכן, אולי יותר מתמיד מעניין אותי הרבה יותר לדעת מה הולך בסיכומים הקטנים, של אנשים בודדים ובלוגרים ולא של צוות עורכים. וזה מה שאני הולך לעשות עם מה שנותר לי מחודש דצמבר, ואולי אף לשים עליהם זרקור קטן בבלוג או בפייסבוק. [עדכון בנידון: יצרתי פוסט חדש בו אספתי את הסיכומים שאהבתי, בדגש על סיכומים בעברית. בואו לבדוק עוד סיכומים שווים (אבל כמובן רק אחרי שסיימתם פה! :) )]

מבחינת הסיכום הנוכחי שלי, הוא מרגיש לי הפעם יותר מוצלח מבשנים קודמות. 29 המקומות הגבוהים הם אלבומים מעולים אחד אחד. באמת. זה לא משהו שאני יכול לומר כל שנה, והפעם אני ממש נחרץ בעניין. אני מת על כל אחד מהאלבומים האלה. וגם כל שאר 21 המקומות האחרים הם אלבומים טובים באמת, ואני גאה לכלול כל אחד ואחד מהם. למעשה בשבועות האחרונים עבדתי קשה כדי לצמצם את הרשימה מכ- 65 אלבומים עד להגבלת ה- 50 מקומות ששמתי לי.
שמעתי המון מוזיקה השנה (נו טוב, כמו כל שנה) אבל כמובן לא שמעתי הכל. בטח כי חלק פספסתי לגמרי או שלא משכו אותי לתת צ'אנס או שפשוט לא עניינו אותי. יש לי רשימה עם כל מה ששמעתי מ- 2015 ואתם מוזמנים לעיין בטבלה הזו. אני יותר מאשמח לקבל המלצות לאלבומים שלא ברשימה ויש סיכוי שאוהב.

סיכומים משנים קודמות:
2012 (מחוץ לעשירייה / עשרת הגדולים )
2013
2014

הבהרה/אזהרה: אני כותב ה-מ-ו-ן. ככה אני ואף אחד לא משלם לי על זה. אין לי עורך צמוד, אז אני עובד איך שטוב לי. אני בהחלט מודע לכך שלא לכולם נוח עם הררי הטקסט שאני מוצא עצמי מנפיק. לכן, בכל הכנות, אל תרגישו מחוייבים לקרוא את כל הטקסטים או אפילו חלקים מהם. המוזיקה היא העיקר בפוסט הזה. הטקסט הוא ערך מוסף. זו הדרך שלי להביע את עצמי על האלבומים, והרבה מזה אני עושה בשביל עצמי. לכן ההמלצה שלי היא שפשוט תעשו מה שבא לכם בלי להרגיש שלא בנוח. כמובן שיעשה לי טוב אם כן תקראו (לפי הסדר!) ותביעו את דעתכם בתגובות ואז תשתפו עם אנשים אחרים (זה יהיה הכי אדיר!!). אבל באמת שהעיקר הוא שתהנו מהמוזיקה ותמצאו לכם אוצרות מוזיקליים חדשים. אני ממש גאה בהרבה מהמציאות שאני משתף פה ושלא ראיתי באף סיכום אחרי בכל האינטרנט.

תהנו המון!


50.
Kendrick Lamar – To Pimp a Butterfly

folder

כפי שניתן להבין, אני לא מהמהללים. אני לא חושב שיש פה משהו מהפכני שלא שמענו כמותו בעבר. נהפוכו, שמענו המון כאלה בעבר, ולפעמים גם הרבה יותר טוב. אני לא מוצא שלאמאר עשה משהו מעניין עם ההשפעות הראויות עליהן הוא עומד. מה שכן, זה בהחלט אלבום משמעותי, חזק, אמיץ וחסר פשרות. וכן, בהחלט כמה שירים טובים וכמה רעיונות מטורפים (בראשם שיר הספוקן וורד שלאמאר מפתח לאורך כל האלבום). השיר המועדף עליי הוא Mortal Man הסוגר שבסופו לאמאר עושה משהו מיוחד מאוד (פעם ראשונה אני חושב שבאלבום כלשהו ישנו ספוילר שראוי לא להרוס) שאיכשהו מצליח לצמרר אותי בכל האזנה למרות שהרעיון על פניו אמור להתיישן אחרי האזנה יחידה, אבל זה לא המצב.
Mortal Man

49.
Föllakzoid – III

cover

אלבום שלישי (דה!!) ללהקת הספייס-קראוט רוק הצ'יליאנית. שום דבר חדש מדי יחסית לאלבומם הקודם, אבל השירים המעופפים והארוכים שלהם כל כך ממסטלים שזה משהו.
Feurzeug

48.
The Myrrors – Arena Negra

cover

אלבום רוק פסיכדלי שהוא כמו חול טובעני. רק ארבעה קטעים, שירים איטיים-איטיים שדחוסים באלמנטים אוריינטליים עדינים ומסחררים הדורשים תקופת הסתגלות וסבלנות. אבל לחובבי הז׳אנר זה מסוג הדברים שאנחנו מקבלים רק פעם בכמה שנים וראויים לנצור.
Arena Negrea

47.
HEALTH – Death Magic

cover

תמיד כשחיפשתי להקות שדומות לכמה לאלו האהובות עליי ביותר (כמו אנימל קולקטיב ו- Liars, למשל), השם של HEALTH תמיד עלה בחיפוש, ולמרות זאת לא יצא לי לתת להם צ'אנס ראוי. השנה הרביעיה מלוס אנג'לס הוציאה את אלבומם השלישי, הראשון מזה שש שנים וראיתי לנכון לנצל את ההזדמנות. בשתי ההאזנות הראשונות לא סבלתי (!) את מה ששמעתי. בגלל שיש לי חוק של מינימום שלוש האזנות לאלבום, הגיעה גם האזנה שלישית וזה כבר לא היה כזה נורא אז כבר המשכתי להאזנה נוספת ואז עוד אחת ועוד ועוד. בכל שמיעה (עדייו) האלבום רק ממשיך להשתפר. התכה לא נורמלית של סינת'פופ אלקטרוני עם נויז ואינדסטריאל. יש איזון יפה ומתמיד בין התופים והגיטרות המנתצים לבין הווקאלז הנעימים והקליטים.
NEW COKE

46.
Built to Spill – Untethered Moon

cover

שבע שנים חיכיתי לאלבום נוסף מלהקת האינדי-רוק מהאדירות של עשרים השנה האחרונות, וזה אמנם לא האלבום לו חיכיתי, אבל זה עדיין אוסף שירים סולידי עם לפחות כמה שירים ממש טובים ושיר סגירה כביר.
When I'm Blind

45.
Jason Isbell – Something More Than Free

cover

אלבום שהוא המשך ישיר ל- Southeastern מ- 2013 שהקפיץ את הקריירה של ג'ייסון איזבל. האלבום הנוכחי אמנם קצת נופל מהאלבום הקודם, השירים קצת יותר קלילים ומשאירים קצת פחות חותם, ועדיין איזבל הוא אחד מאמני האלטרנטיב-קאנטרי הטובים יותר שיוצרים כיום וכשהוא מוציא תחת ידיו יצירה אישית ביותר זה רק לטובה.
24Frames

44.
Dawes – All You Favourite Bands

cover

אלבומה הרביעי של להקת האלט-קאנטרי הממש חמודה הזו. תמיד הייתה במוזיקה של Dawes תחושה ששמעת כבר את השירים האלה, אבל הגישה שלהם עדיין נותרה מאוד אישית וכיפית. באלבומם החדש הם מעזים קצת יותר עם כמה שירים שזכו למבנה יותר מורכב מבדרך כלל, והשירים האלה הם שהכי מתבלטים. אבל גם ככה לטיילור גולדסמית' הסולן נותר הכישרון לכתוב ולבצע שירים-סיפורים קטנים ונוגעים.
Right On Time

43.
Esmerine – Lost Voices

cover

להקת הפוסט-רוק הקנדית (אלבום ראשון ברשימה של הלייבל האהוב עליי Contellation Racords ווהוו!) חוזרת ליצירות אופייניות יותר אחרי שבאלבומה הקודם מ- 2013 עבדה עם מוזיקאים טורקים ויצרה שילוב מרתק ומיוחד של פוסט-רוק ומוזיקה אוריינטלית. באלבום החדש יש נדידה יותר לכיוון של מוזיקה נאו-קלאסית. אלבום מאוד נינוח ברובו ופחות מתפרץ, למרות שיש גם מזה.
Funambule (Deux Pas De Serein)

42.
Ought – Sun Coming Down

cover

אלבום שני ללהקת הארט-Pאנק הקנדית (מהלייבל Constellation Records). מהבכורה שלהם לא התלהבתי, אבל כאן אני שומע שדרוג משמעותי בכתיבת השירים וביצועם. הרבה יותר תנופה בשירה של הסולן, לחנים מורכבים יותר ופשוט מעניין הרבה יותר. מה גם שכאן הם לקחו את ההשפעה שלהם מ- Television כמה שלבים מעלה, וזה עושה להם רק טוב.
Beautiful Blue Sky

41.
Black Wing – …Is Doomed

cover

הפרויקט החדש של דן בארט (מהצמד Have a Nice Life שכיכב בטופ 10 שנה שעברה, ומפרויקט הסולו הקודם שלו Giles Corey שהיה אלבום השנה שלי ב- 2011). מוזיקת דארקווייב שלוקחת כיוון יותר אלקטרוני מאלבומיו הקודמים, אך בשום אופן לא פחות מדכא (לאחד השירים קוראים My Body Betrayed Me, זה אמור להיות רמז מספק לגבי אופי האלבום).
Death Sentences

40.
Sarah Cracknell – Red Kite

cover

אחרי שבל וסבסטיאן שחררו השנה את אחד האלבומים הכי חלשים שלהם, זו המשימה של St. Etienne לבוא, להציל את המצב ולספק Chamber Pop בריטי וחמים. אך אבוי, אלו האחרונים כלל לא הוציאו השנה אלבום, אבל דווקא הסולנית שלהם שרה קרקנל הוציאה את אלבום הסולו השני שלה שעושה כבוד רב ללהקת האם. אלבום מקסים, חמוד ומתוזמר לעילא.
Nothing Left To Talk About

39.
Marriages – Salome

cover

אחד מאלבומי הרוק הכי טוטאליים ששמעתי השנה. השלישייה מלוס אנג'לס יוצרת אינדי-רוק שוגייזי שמתיישב בכבדות על הבטן העליונה. ציון לשבח נרשם במחלקת התופיםהסוחפים וכן באגף הגיטרות שמייצרות לא מעט ריפים מפתיעים ובכלל טקסטורה מרשימה. אבל זו הסולנית אמה רות רונדל שעושה את האלבום למה שהוא. טווח הרגשות שלה מאוד דינמי ולופת כשהוא נע בין המיוסר אל הזועם ועושה הרבה עצירות בעגמומיות מוחצנת ניינטיז סטייל (תחשבו קראנבריז, רק עם פזמונים טובים). ועטיפת האלבום היא פשוט משהו. הולמת ורודפת.
Binge

38.
Low – Ones and Sixes

cover

אלבום נוסף מאוד יפה של להקת ה- Slowcore הכי חשובה אי פעם בערך, אבל זו פעם ראשונה כנראה שאני שומע אלבום שלהם, נהנה ממנו אבל חושב גם שאין פה שום דבר יוצא מגדר הרגיל. יש בהחלט כמה וכמה שירים טובים פלוס ואף מצוינים, מה שאין פה זה משב רוח מרענן, איזה קו יצירתי (גם אם לא משמעותי) חדש, כמו שהיה בכל יצירה שלהם עד לאלבום הזה.
Lies

37.
-+ – Mew

cover

אחד הקאמבקים הכי מפתיעים ומצופים שקרו השנה. כרגע אני קצת מפוכח יותר לעומת איך שהרגשתי כששמעתי את האלבום כשיצא. התלהבות קצת ירדה, ובעיקר הם היו ההופעה הגרועה ביותר שראיתי השנה (צריך עדיין לכתוב על זה פוסט שישמש כתמרור אזהרה גדול), משהו שסביר שיוריד מההתלהבות. עדיין, שום דבר לא ייקח מהחבורה הדנית הזו את עובדת היותם מוזיקאים מעולים שיוצרים פופ-רוק עם אינפוזיית ספידים לוריד, סאונד גדול וקיטשי לעתים ולחנים מדבקים. מוזיקה שהיא כיף חיים, שזה משהו שאף אחד, גם לא הם עצמם, יכול לשלול מהם.
Witness

36.
Unknown Mortal Orchestra – Multi-Love

cover

איזה כיף לראות להקה אהובה מוציאה אלבום ובפתאומיות מצליחה להתפוצץ לכל עבר. כשההגדרה של ״להקה חמה״ הוא אנדרסטייטמנט. אמנם כבר עם אלבומה הקודם הלהקה הניו-זילנדית במקור זכתה להכרה רבה על אלבום איכותי מאין כמוהו, אבל עכשיו זה מרגיש הרבה יותר, לפחות כשזה מגיע להכרה. מבחינת האיכות האלבום החדש הוא כן פחות מאלבומם הקודם, אבל ככל שזה נוגע ליצירתיות, באלבום הנוכחי UMO הוציאו יצירה מורכבת וצבעונית כפי שאף אלבום שלהם עוד לא היה. אם בעבר היה קל לשייך אותם לז׳אנרים מסויימים כמו פופ-פסיכדלי ולו-פיי, הפעם זה לא המצב. נראה שהם עברו דירה ועכשיו רובן נילסון היוצר המרכזי חי ויוצר בספירה אחרת לגמרי, ולא כזו שקל לשים עליה את האצבע. הפסיכדליה עדיין שם, בערך, וכך גם האינטימיות של הלו-פיי, אבל יש גם הרבה יותר סול ומספר מרכיבים שאני לא מצליח להגדיר עד שאפשרי שפשוט מדובר במרכיבי האישיות של נילסון עצמו. השירים כאן פחות חזקים וממכרים מאשר אלבומם הקודם, אבל המוזיקליות היא קפיצת מדרגה רצינית.
Necessary Evil

35.
This is the Kit – Bashed Out

folder

אלבום שהוא קסם קטן של אינדי-פולק רוקי מתוק ומנחם. כל השנה הייתי משוכנע שזהו אלבום הבכורה של הלהקה הבריטית הצנועה הזו, אבל רק לאחרונה הסתבר לי שזהו להם כבר אלבום שלישי ושלאט ובבטחה כובשים להם חלקה יפה בעולם האינדי של ימינו.
Bashed out

34.
D’Angelo and the Vanguard – Black Messiahcover

רשמית אלבום של 2014, אבל סופח לשנה הנוכחית כי יצא בהפתעה שבועיים בלבד לפני תחילת השנה. בשנת 2000 הוציא נביא הנאו-סול את יצירת המופת הרותחת והמיוזעת שלו Voodoo. קניתי את הדיסק באותה שנה, חטפתי כפה לראש ושומן חם לאוזניים ונותרתי לחכות 15 שנים לאלבום הבא שלו. האלבום החדש אמנם לא משתווה לאלבום המופתי ההוא, אבל בהחלט מוכיח כמה דיאנג'לו היה חסר. תחת מעטה של כוח שחור ומכובד, שהוא תוצר של נסיבות וגם מהווה את התרופה להן, נמצא אלבום שהוא מתקפה של גרוב נא, מפתיע, מזדחל ועקמומי. נגינת גיטרה מקוטעת וקצבית וקול מתוק וייחודי שהם שניהם טביעת אצבע חד פעמית של יוצר מבריק שהיה חסר יותר מדי זמן אבל חזר בדיוק ברגע הנכון.
Ain't That Easy

33.
Susanne Sundfør – Ten Love Songs

cover

למרות ההייפ המטורף לה זכתה סוזן סאנדפור לפני שלוש שנים לא הייתי מאלו שאבדו עשתונותיהם מהסינגל White Foxes ובכלל לא חשבתי לתת צ'אנס לאלבום מתוכו יצא הסינגל. למרות שהאלבום ההוא היה הרבה יותר "אני", בחרתי לתת לה צ'אנס ראשון דווקא כשזו הוציאה את השילוב המוזר-מעניין-מעצבן של ארט-פופ עם מוזיקת מועדונים ומוזיקה קלאסית. סאנדפור היא יוצרת מוכשרת להחריד, אבל קשה לי להבין את הבחירה לשטח את רבדי הפופ העמוקים שלה בתופים סינתטיים וסינת'יסייזרים דביקים. אמנם כואב לי לחזות בפוטנציאל הגלום בכל שיר בומבסטי וברור לי שאני בערך היצור החי היחיד שמעז לנחור בבוז כלשהו על האלבום הזה, אבל אני גם הראשון להודות שכמות הרעיונות המוזיקליים פה היא מהממת, הלחנים מבריקים והקול של סאנדפור בודאות נשדד מסירנות עוצרות נשימה מהמיתולוגיה הנורדית. כל כך משמח אותי לגלות שוב ושוב שהמודל החיקוי הנכון מכולם לשנה זו היא קייט בוש.
Insects

32.
Israel Nash – Silver Season

cover

ישראל נאש חזר השנה עם אלבומו הרביעי והשני מאז שהחליט לקחת את היצירה שלו למרחבים הגדולים של ערכי הפקה מושקעים יותר. האלבום הנוכחי הוא המשך ישיר לאלבום הקודם והמרשים שלו Rain Plans מ- 2013. הפעם מדובר ב- 9 שירי פולק-רוק אלט-קאנטרי שנכתבו ובוצעו ביד בטוחה. דגש מיוחד הושם על הפדאל סטיל שמעניק לכל השירים אווירה חלומית והמון חלל. הרבה שירים מפוארים למדי ובאמת יפים, אבל לא בדיוק הצליחו לתפוס אותי כמו שירי האלבום הקודם. קשה לי לשים את האצבע על מה השתנה הפעם, כי בכל האזנה אני מאוד מתרשם מהיופי הכביר אבל עדיין לא מצליח להתחבר רגשית.
Strangers

31.
Laura Marling – Short Movie

folder

אחרי אלבום חלש ומאכזב שהוציאה לפני שנתיים, חששתי שמא לורה מארלינג הנהדרת איבדה את עצמה כליל ביצירת מוזיקה לנמנומים. עם אלבומה החדש שמחתי לגלות שזו הייתה רק התנסות יחידה (אבל אני קורא לזה פשלה), ועכשיו היא חזרה ליצור שירי פולק-רוק סולידיים ואפקטיביים ואלבום שהוא מקשה ראויה ומהנה (להוציא שיר בינוני יחיד).
False Hope

30.
Titus Andronicus – The Most Lamentable Tragedy

cover

נחמד שאפשר לחזור ולסמוך על טיטוס אנדרוניקוס שיביאו לעולם יצירות גרנדיוזיות מלאות בטונות של פאתוס וכנות כאחד. שלוש שנים עברו מאז הוציאו את אלבומם המאכזב וחסר הייחוד Local Business וחמש שנים מאז הטירוף שהוא The Monitor, אלבום שעסק כולו בתמות הלקוחות ממלחמת האזרחים של ארה"ב. השנה הם חזרו עם אלבום כפול שהוא אופרת רוק בחמש מערכות ומתפרס על פני 29 שירים, שבין היתר ובשביל הסדר הטוב כולל גם אינטרמישן של דקה פלוס, כנראה כדי שאנשים באמת ייקחו ברצינות את ההגדרה "אופרת רוק". כיאה לטיטוס אנדרוניקוס, האלבום הוא רצף ארוך של שירי ארט-Pאנק שנצעקים מהקרביים של הסולן פטריק סטיקלס ועוסקים בעניינים מהותיים וקשים. והפעם – הפרעה דו-קוטבית. לא כל שירי האלבום מוצלחים, בייחוד השיר הלפני אחרון, אבל זה פחות מהותי כשיש כזו כמות של שירים ושבאמת רובם הגדול עובדים מעולה ביחד מה שיוצר אלבום שדורש סבלנות ובתמורה נותן חוויה שלמה עם הרבה מקום להתעמק וגם ליהנות.
Dimed Out

29.
The Amazing – Picture You
cover

להקה שוודית שהיא למעשה להקת האחות של Dungen (אההמ…) ומתעמקת הרבה יותר בפולק מאשר בפסיכדליה. במובן מסוים היא התשובה הנורדית ללהקת Midlake הטקסנית, רק עם שירים ארוכים יותר, שירים המתפקעים מרעיונות ומפיתוח יפה גם אם לפעמים לא ממש מפוקס.
Picture You

28.
Bed Rugs – Cycle
cover

להקת אינדי-רוק פסיכדלי מבלגיה. אוסף שירים יעיל מאוד שמספר גדול מהם עשו להם חיים טובים באוזניים שלי, אבל כאלה מהסוג הקליל והלא מאתגר. אלבום צבעוני שאני הרבה יותר נהנה לחזור אליו מאשר להרבה אלבומים אחרים ברשימה.
Piles

27.
Viet Cong – Viet Cong
cover

אלבום שחיכיתי ליציאתו במשך שנים למרות שגיליתי על קיומו רק כחודש-חודשיים לפני ששוחרר למעשה. וייט קונג היא להקה שצמחה מתוך הריסותיה של להקת Women, שהוציאה רק שני אלבומים, כשהשני מביניהם Public Strain הוא אחד המאסטרפיסים הפחות מוכרים והיותר אהובים עליי של העשור האחרון. אחרי האלבום הזה הלהקה גוועה בשל בעיות פנימיות, אז אחד הגיטריסטים נפטר והלהקה נגמרה סופית. הסולן-באסיסט והמתופף הקימו את וויט קונג והוציאו השנה את אלבומם הראשון. נגינת הגיטרה הנויז-רוקית הייחודית והזוויתית שאפיינה כל כך את הלהקה הקודמת עברה גם לפה בטרנספורמציה שהתאימה אותה לסגנון שהוא הרבה יותר לכיוון פוסט-פאנק, אבל החספוס והיצירתיות נשארו ויצרו שירים מורכבים ודחוסים אבל מתגמלים ונגישים למדי (הסינגל הראשון הזכיר להרבה אנשים את להקת אינטרפול של תחילת דרכה, מה שהביא לוייט קונג קהל לא צפוי, דבר שלהקת האם מעולם לא זכתה לו). השיר הסוגר Death הוא שיר חזק ובלתי מתפשר עד כדי טירוף, משירי השנה שלי. אבל ביצוע הלייב שלו מתעלה על גרסת האולפן בכמה רמות ומהווה ללא שום ספק את אחד מהרגעים המוזיקליים הכי עצמתיים ובלתי נשכחים שחוויתי השנה.
Death

26.
The Apartments – No Song, No Spell, No Madrigal
cover

אלבום שהוא הדבר הכי קרוב לאלבומיהם של ה- Go-Betweens שקיבלנו השנה, שנה בה החבר הנותר מהלהקה האוסטרלית המנוחה הוציא גם הוא אלבום. אבל זה לא כזה מופרך מאחר ומנהיג להקת The Apartments פיטר מילטון וולש הוא חבר קרוב של הגו-ביטווינס ואף היה חבר מן המניין לזמן קצר בשנות השמונים. האלבום החדש, השישי בשלושים שנה והראשון מזה שמונה-עשרה הוא מקבץ של שמונה שירים מלנכוליים, מעונבים בחליפה שלושה חלקים כאילו יצאו מחורף לונדוני, למרות שהוקלטו בכלל בסידני. צ'יימבר פופ אצילי, איטי ומקסים. אני מתגעגע לגו-ביטווינס, אבל The Apartments בהחלט מצליחים למלא את החלל.
No Song, No Spell, No Madrigal

25.
Protomartyr – The Agent Intellect
cover

זוכרים את גל הפוסט-פאנק רבייבל שהתפוצץ בתחילת העשור שעבר? אז מסתבר שאנחנו חווים כרגע את הדור השני של גל הרבייבל הזה, ואילו הדור הזה לוקח את הפוסט-פאנק שלו הרבה יותר ברצינות מהדור הקודם. כך פרוטומרטיר באלבומה השלישי נשמעת כל כך מחוספסת ודוקרת כאילו צמחה באיזו עיר תעשייתית בריטית ואפורה ומפנה את כל זעמה כלפי שלטונה ההרסני של מרגרט ת׳אצר. אבל לא, הלהקה הזו מגיעה בכלל מדטרויט של ימינו, דבר שלא משנה כלום מסתבר. זהו אלבום עצבני, רותח עם מרבדי גיטרות חונקות, שירה תוקפנית ומלאת כוונה ושירים מעולים. אני אוהב יותר את אלבומם משנה שעברה, אבל האלבום הנוכחי לא באמת נופל ממנו ולמעשה מכיל את אחד משירי השנה שלי Why Does it Shake. הסיבה היחידה שהאלבום לא ממוקם גבוה יותר זה כי יותר מדי פעמים חשבתי שהם מעתיקים אחד לאחד שירים של להקות פוסט-פאנק מקוריות, אבל ייתכן מאוד שזה היה רק בראש שלי, וזה משהו שדי חלף עם ההאזנה המתמשכת.
Why Does it Shake

24.
Big Blood – Double Days I & II
Untitled

שנה שעברה ביג בלאד נכנסו לטופ 10 שלי עם שני אלבומים מיוחדים. גם השנה הזוג הנשוי מפורטלנד, מיין שעושה פולק פסיכדלי הזוי ושרוט, הוציא שני אלבומים (זה כבר באמת טריוויאלי מבחינתם) וגם הפעם הם נפלאים. שני האלבומים (לא אלבום כפול) יצאו באותו יום וחולקים סאונד ומוטיבים דומים (אבל עדיין לא אלבום כפול, באמת לא יודע למה). האלבומים נשמעים כמו נקודת האמצע של שני האלבומים משנה שעברה. מצד אחד כמה וכמה שירים ארוכים, מאוד רפטטיביים ומפלגים היטב את הקהל בין מי שיוצא מדעתו לבין מי שמוטס לספרה אחרת עם חיוך חולמני על הפנים. מצד שני, מספר קאברים ללהקות נודעות (הקיור, בלאק סאבאת' ועוד). הם לא ממש ממציאים את עצמם מחדש באלבומים האלו, ואולי לכן לא נכנסו לעשירייה הפעם, אבל לפחות עבורי הם מצליחים שוב ללחוץ על כל הכפתורים הנכונים. ולפני שאני ממשיך הלאה, אני חייב להתעכב על הקאבר שהם עושים ל- Disintegration של הקיור. במקור אחד השירים הכי מוכרים ואלמותיים של אחת הלהקות הגדולות ביותר של האייטיז, אבל גם שיר הרבה יותר מדי חרוש. הגרסה של ביג בלאד לשיר היא אינטרפרטציה קורעת לב ויפה עד כאב (משתי הבחינות, הרבה יותר מבמקור, לדעתי). כל פעם שאני שומע את השיר, ואני חוזר אליו שוב ושוב, אני ממש מרגיש איך הלב שלי עושה מאמצים אדירים לפרוץ את דרכו החוצה מבית החזה.
Disintegration
Endless Peace

23.
Brown Bird – Axis Mundi
cover

כתבתי כבר הרבה מילים על האלבום הזה ומה שסובב אותו, אבל בכל זאת אעשה זאת שוב ובקצרה. Axis Mundi הוא אלבומם האחרון לחלוטין של להקת בראון בירד לאחר שמייסד הלהקה דיוויד לאמב נפטר מלוקמיה בשנה שעברה. מאז מותו המצער בת זוגו והשריד הנותר מהלהקה MorgenEve לקחה את כל מה שדיוויד הספיק להקליט, עבדה קשה והוציאה את האלבום קרוב לציון שנה למותו של בן זוגה. האלבום שיצא מפתיע מאוד בכוח המוזיקלי שזורם דרך רוב שיריו. ציפיתי לאלבום דאונר ועצוב, וקיבלתי למעשה את היצירה הרוקיסטית ביותר של להקת הפולק הזו. מעבר לאינפוזיה החשמלית שרבים מהשירים מקבלים, יש גם נדידות רבות למקומות אוריינטליים של מזרח אירופה ואלמנטים בלקנים. שירים מלאי חיות ותשוקה מוזיקלית הנעטפים בקונטקסט כואב, שילוב שרק יגרום לי לנצור את האלבום לעוד שנים רבות.
Smoke Rising

22.
Marika Hackman – We Slept at Last
cover

מאריקה הקמן הבריטית הוציאה בעבר מספר איפי'ז ואף התארחה שנה שעברה באלבומם השני של Alt-J אבל רק בתחילת השנה שחררה את אלבום הבכורה שלה, אלבום שהיה לאחד המפתיעים ששמעתי השנה. אוסף שירים אינטימיים, מלנכוליים וחלומיים באווירה אפלולית. לכאורה עוד אלבום סינגר-סונגרייטר dreamy מהשורה, אבל מבחינתי ההפקה באלבום עושה את כל ההבדל בכך שהשירים מקבלים טאץ' אלקטרוני קל שמרוקן אותם כליל מהשגרתיות הצפויה. הלחנים והשירה של הקמן נחמדים ביותר ובהחלט ראויים לציון בפני עצמם, אבל אני חושב שהייתי נותר אדיש לולא ההפקה שנותנת לשירים נופך ועומק מעניין, חלל ואוויר בו השירים יכולים לקבל את צורתם הייחודית.
In Words

21.
Noa Babayof – Blue Bound
cover

נועה בביוף (הייצוג הישראלי היחידי בסיכום הנוכחי, וזה לא שלא ניסיתי) חזרה אלינו השנה עם אלבום שני והראשון שלה מזה 7 שנים. מצידי התלוותה להודעה על האלבום, פרוייקט מימון ההמון והשחרור הרשמי התרגשות רבה. נועה גדלה והתחנכה וגם כיום תולה עיניים בכל המרכיבים המוזיקליים הנכונים (בעיניי) – ברט יאנש, טוד רנדג'רן, ביג סטאר ועוד רבים אחרים – עובדה שעוטפת את היצירה שלה בהילה שמאוד מושכת אותי. האלבום החדש מהווה קפיצת מדרגה מהבכורה שלה בכל הנוגע ללחנים והפקה. האלבום הקודם היה יצירת פולק מן השורה, אבל הפעם מדובר בתוצאה הרבה יותר יצירתית ופחות קלה להגדרה. הפולק כמובן עדיין פה, אבל התווספו אליו גיטרות מערבונים ואווירה מדברית, עיבודים מפתיעים, עשירים וחמים ואווירה על-זמנית. לא כל שירים האלבום הצליחו להידבק אליי, אבל ישנם מספיק שירים חזקים שהופכים את האלבום ליצירה מתגמלת. והוא גם כולל את אחד השירים שהכי אהבתי השנה, השיר Friend שהלך איתי במשך חלק גדול מאוד של השנה. שיר עצמתי ורב יופי, שהוא תצוגת התכלית הכי מוצלחת בכל האלבום היפה הזה.
Friend
האלבום המלא בבנדקאמפ

20.
mewithoutYou – Pale Horses
cover

אלבום זה היה הפעם הראשונה שנתקלתי ב-אניבלעדייך, להקת פוסט-הארדקור מפילדלפיה שזהו למעשה אלבומם השישי. למרות שאיכשהו חייתי כל השנים האלו בלי להיות מודע אליהם, עושה רושם שהם מאוד מוערכים ולא ממש אנונימיים. נכון שזה לא מהמקומות הגבוהים ביותר ברשימה, אבל בהחלט מדובר באחד מאלבומי רוק הגיטרות החזקים של השנה הזו. קודם כל, הלהקה הזה היא גילוי לא פחות משהם עילוי. כל תו שמנוגן באלבום הוא תענוג ותמיד מבוצע בצורה הכי פחות שחוקה בנמצא. ברגע שהשירים נכנסים להילוך גבוה הסנכרון המופלא של הגיטרות והתופים מייצרים  סחף בלתי ניתן לעצירה או שליטה. דבר שני, הסולן אארון וייס הוא פאקינג חיה. בערך הסולן הכי פחות צפוי ששמעתי השנה. חלק מהזמן הוא מדקלם את מילות השירים, בחלק האחר הוא שר בצורות כה מגוונות. כשהוא שר בנועם ונינוחות זה אישי וכנה, כשהוא שר בתוקפנות זה פוגע. וכשהוא צועק זו לפיתה חונקת ובוטחת בו זמנית. כמו כן, אתם כבר מכירים אותי, אני מתעמק במילות השירים לעיתים רחוקות יותר ממאדים, אבל כשוייס שר זה מחלחל, ויש פה כמה שורות מטלטלות במיוחד. ואולי זה בכלל ההטעמה הכה נחרצת של המילים של וייס עצמו אבל זה פשוט עובד עליי.
Red Cow

19.
Deradoorian – The Expanding Flower Planet
cover

אנג'ל דרדוריין, פליטת Dirty Projectors וחברה מן המניין ב- Avey Tare's Slasher Flicks, הוציאה השנה את אלבום הבכורה שלה לבדה והופתעתי מכמה שזה אלבום מקסים וכיפי. ידעתי מראש שהאלבום יהיה מלא במשחקי סאונד, התחכמויות וצלילים משוגעים ופסיכדליים-אקספרימנטליים, אבל לא היה לי מושג שיהיו פה לא מעט שירים שישבו את לבי ושאמצא באמת יפים. באיזשהו מקום דרדוריין נשמעת לי כמו הגרסה השפויה (באופן יחסי) והפחות מלאה בעצמה של tUnE-yArDs. שתיהן מוזיקאיות מוכשרות להפליא עם חיבה עמוקה לכל מה שהוא הכי לא רגיל, אבל מרגיש לי שרק אצל אחת מהן המוזיקה יוצאת ישר מליבה הרגיש, בעוד היצירה של השנייה היא שכלתנית במאת האחוזים.  דרדוריין יודעת גם לאזן את עודף הצבעוניות של השירים שלה ברגעים של מי מנוחות, כמו למשל פנינת הפולק היפהפייה שהונחה לה ממש באמצע האלבום.
A Beautiful Woman

18.
Algeirs – Algeirs
cover

(שיחה שהתקיימה (איכשהו) יותר מפעם אחת בדירה שלנו:
"מי אלה? הם ממש מעניינים!"
"אלג'יר"
"… מהההההההההההההה… O_o"
"לא אלה, אלג'יר אחרים".)

אחת מהפתעות השנה היא לא ממש האלבום הזה או הלהקה, אלא מה שהיא עושה באלבום. ומה שהיא עושה זה משהו לא ממש טריוויאלי – זהו היתוך חם של פוסט-פאנק עם גוספל. על פניו זה לא הרעיון הכי מיינד-בלואינג בנמצא, נשמע כמעט סתמי. אבל בפועל (ואולי בעצם זה רק אופן הביצוע של אלג'יר לשילוב הסגנונות הזה) התוצאה עושה לי צמרמורות בבטן. משהו בחיבור הזה בין השירה-זעקה האדירה-מחרידה ומלאת הנשמה של הסולן לבין הגיטרות והתופים התקיפים וסאונד האינדוסטריאל החלוד והמזדחל מצליח להיות כה אפקטיבי ולופת. לא כל השירים באלבום הבכורה הזה של הלהקה מאטלנטה מצליחים להתבלט ולעמוד בפני עצמם, אבל רבים אחרים לא רק שמתבלטים אלא אפילו מצליחים להקים את המאזין מהכיסא ולגרום לו למחוא כף בקצב ולהצטרך כקול שני למטיף-סולן.
Black Eunuch

17.
Sufjan Stevens – Carrie & Lowell
cover

מצטער, אבל אין דרך טובה לצאת מזה בלי להיחשב למטורלל, אז שיהיה: האלבום החדש של סופיאן סטיבנס הוא אכזבה. אלבום שנופל מכל האלבומים האחרים שהוציא ב-11 השנים האחרונות (כולל All Delighted People שאני מחשיב לאלבום מן המניין), אלבום שהגיע לאחר צפייה ארוכה מדי של חמש שנים שעברו מאז אלבומו האהוב עליי ביותר ומרגיש קצת מפוספס. אבל כן, זה אלבום יפהפה לחלוטין, עדין, מתוק, שובר לב, מקסים ואחת המחוות המשפחתיות הנפלאות ביותר שנתקלתי בהן השנה. אז מה יכולה להיות הבעיה? אני אזכיר לכם, אנחנו מדברים פה על סופיאן סטיבנס, ובקונטקסט הזה, ציפיתי להרבה יותר. ציפיתי לאלבום שיטריף לי את האוזניים, שיהיה מקורי להחריד, שאני לא אוכל להפסיק לשמוע ולחשוב עליו, שיאתגר אותי או לכל הספק יביא לי איזה יופי נדיר שלא ראיתי עוד כמותו (כאמור, דברים שסופיאן עשה זאת שוב ושוב בכל ארבעת אלבומיו הקודמים). אבל זה באמת אלבום יפה ומרגש במיוחד, לא ממש הישג שצריך להתבייש בו. טוב, אלא אם קוראים לך סופיאן סטיבנס כמובן.
Carrie & Lowell

16.
Panda Bear – Meets the Grim Reaper
Cover

סוף סוף פנדה בר היקר חזר אליי עם אלבום חדש אחרי ארבע שנים. האלבום הקודם הגיע למקום השני בסיכום שנת 2011 שלי. הצפייה הייתה רבה וגבוהה להטריף. להגיד שקיבלתי את מה שחלמתי וקיוויתי לו אני לא יכול. אופן היצירה האנימל קולקטיב-י בולט פה יותר מאי פעם, שכבות על גבי שכבות של סאונד פסיכדלי דחוס וממיס מוחות והשירה של נוח לינקוס היא גן עדן השופע בעננים צבעוניים ופלאפיים. אם יש בעיה (ויש, אחרת איך ניתן להסביר שאלבום של פנדה בר לא בטופ טן שלי?!) היא שהרבה מהשירים לא מפותחים מספיק. מתחיל השיר, לינקוס ישר נכנס עם הווקאלז. לינקוס מסיים לשיר, השיר מסתיים. המוזיקה של סוף השיר נשמעת בדיוק כמו שהייתה בתחילתה. כשהשירים כל כך מלאי רבדים, זה הרע הכי הכי במיעוטו, אבל זה עדיין משהו שהוא פחות מחיובי טהור.
Selfish Gene

15.
Jamie XX – In Colour

cover

אני לא יודע עד כמה צריך להציג את ג'יימי XX אבל אולי כדאי. רק לפי השם אפשר להבין במהרה שיש לו חלק חשוב בלהקה הבריטית  The XX (ששני סולניה תרמו לאלבום בנפרד התארחויות נחמדות). הוא למעשה המהנדס הראשי של הסאונד של הלהקה. מעבר לזה הוא גם די ג'יי ומפיק מכובד. השנה הוא הוציא סוף סוף את אלבומו הראשון, וזו הייתה חתיכת הפתעה נעימה ביותר. אמנם האלבום מתהדר בז'אנרים מפוצצים (ואמיתיים לחלוטין) כמו UK Bass, Future Garage ו- Post-Dubstep ומזכיר לי מאוד בשירים הרלוונטיים את האלבום Swim של Caribou, דבר שהופך אותי אוטומטית לשלולית, אבל ג'יימי דווקא מצטיין באמת כשזה מגיע למינימליזם. קווי סאונד פשוטים ודקים אך מחושבים מאוד שמשתמשים בשקט לא פחות מאשר בצליל. דבר שמעלה ישר לראש את בן גילו – ג'יימס בלייק ואת אלבום הבכורה שלו. ואצל ג'יימי כמו אצל בלייק, זוהי יצירת ביכורים נפלאה ומבטיחה מאוד.
Girl

14.
Kamasi Washington – The Epic
cover

כפי שציינתי רחוק רחוק בתחילת הרשימה, לטעמי האישי קנדריק למאר לא הוציא יצירת מופת השנה, אבל כן יצר אלבום אמיץ ולא שגרתי, וגם מאוד משפיע. אני מאמין שעוד נראה את ההשפעה הבלתי נתפשת שלו עוד שנים קדימה, אבל כבר עכשיו אפשר למדוד את ההשפעה הזו במספרים חיוביים. למאר הוא שלמעשה הכין את הקרקע לאלבום המונומנטלי והמפלצתי של קמסי וושינגטון. וושינגטון הוא סקספוניסט צעיר שהוציא כבר בהוצאה עצמית מספר אלבומים בעלי פרופיל נמוך, אבל נראה שהשנה היא ללא ספק שנת הפריצה שלו. מוקדם יותר השנה הוא ניגן באלבומו המדובר של למאר ובמאי שיחרר את אלבומו The Epic, שכשמו כן הוא – אפי. אלבום משולש המתפרס על פני שלוש שעות שלמות. קמסי עושה כאן מעשה מדהים ובעצם מחזיר לחיים את גופתה המבאישה של הג'אז המודרני. ולא רק זה, אלא עושה את זה בצורה המפוארת ביותר שניתן: אלבום משולש, שלכל חלק בו יש שם ושגם עומד בפני עצמו בעיקרון. להקה גדולה ממש, מקהלה, זמרת ג'אז פנומנלית, אלמנטים של ביג באנד, וטונות של נשמה סבנטיזית. זו לא האזנה קלילה, לפעמים חוזר על עצמו ולוקח זמן רב עד שמצליחים לעכל ולהרגיש בנוח עם כמות המוזיקה הזו. אבל תאמינו לי שזה מתגמל, ממש ומאוד ובאמת. ושאני לא אתחיל לדבר בכלל על ההופעה (כתבתי על זה כבר מספיק פה).
Henrietta Our Hero

13.
Django Django – Born Under Saturn
cover

ב- 2012 הוציאו דג'אנגו דג'אנגו את הבכורה שלהם, אלבום שזכה לחשיפה יפה למרות שאינו אלבום נגיש במיוחד. אינדיטרוניקה פסיכדלית ואקספרימנטלית עם ניסויי סאונד מוזרים ושירה מלאכית. בזמן אמת איכשהו פסחתי על האלבום, משום מה הפגנתי אליו סנוביות חסרת ביסוס. השנה סוף סוף הגעתי לשמוע את האלבום לקראת הופעה צפויה שלהם, ונשביתי בחוזקה ב- soundscape המיוחד שהם רקחו באלבום ההוא שמזכיר מאוד את ה- Beta Band ז"ל (שלשתיהן קשר משפחתי), דבר שבעצמו הוא מבורך. אבל דווקא האלבום החדש שלהם הוא שהצליח לשבות את לבי ולא רק את אוזניי. באלבום זה הסאונד הניסיוני כבר לא בקדמת הבמה, ההרמוניות הקוליות הישתדרגו פלאים והשירים עצמם הרבה יותר נוחים לעיכול, דבר שהוא לא בהכרח חיובי, אבל בידיים של דג'אנגו דג'אנגו שינוי זה הביא ליצירתם של כמה מהשירים הכי ממכרים ויפים של השנה. הסאונד עדיין היפראקטיבי בטירוף, טונות של רעיונות מוזיקליים מפתיעים ובחירות לא קונבנציונליות. לא מעט אלמנטים ג'אזיים הוכנסו למרקחה. אחד האלבומים הכי כיפיים שיצא לי לשמוע השנה.
Reflections

12.
The Unthanks – Mount the Air
cover

אולי האלבום החנוני והלבנבן ביותר ברשימה (אני מרשה לעצמי כי כללתי פה ארבעה מהאלבומים הכי שחורים של השנה) שמגדיר מחדש יופי זך מהו. רייצ'ל ובקי, שתי האחיות לבית אנת'נק, כותבות שירי פולק בריטיים עממיים, כאילו ממש נוצרו לפני מאות שנים על ידי רועה כבשים מזוקן ומשועמם ועברו מפה לאוזן עד לימינו אנו. בו בעת הן גם מעבדות גרסאות משלהן לשירים מקוריים ועתיקים. לקח לי זמן עד שהצלחתי להישאב לאלבום הזה. בהתחלה הוא נשמע מיושן ואנכרוניסטי, אבל השירה של האחיות, העיבודים המרהיבים ומרובי כלי המיתר שכתבו והתחושה התמימה והנושנה שאופפת כל שיר ושיר כאילו נלקחו מתקופה בלתי מוכרת, הופכים את היצירה לכזו שמתבלטת ואף עולה על יצירות עדכניות ו"נכונות" יותר לחיינו. האלבום לא לגמרי אחיד ברמתו, אבל יש כאן מספיק שירים שגרמו לי מספר פעמים לעזוב כל דבר ופשוט להקשיב להן בקשב מלא. לא משהו שכיח מדי בעולם שלי.
Mount the Air

11.
Torres – Sprinter
cover

כבר ציינתי כמה השנה הזו הייתה טובה בכל הקשור לרוקריות? כי היא הייתה מעולה, ולא רק אליהן אלא בעיקר בזכותן. ההבנה הזו נפלה עליי ממש בשלבי ההאזנה המתקדמים לאלבום השני של Torres, שם הבמה של מקנזי סקוט. ממש בשלב הזה בו אני מתחיל לשמוע את האלבום ובאמצע השיר הראשון אני עדיין קצת מופתע מהעצמה המסחררת שסקוט שולחת דרך האוזניות בקו ישיר לתוך הלב שלי. השלב הזה בו אני זוכר היטב את השירים שבאים אחרי אבל עדיין לא לגמרי צופה את האופן בו היא משתנה משיר לשיר. בעיקר מופתע איך שאני מוצא את עצמי דרוך במהלך כל שיר שמגיע באלבום, אז כמו גם עכשיו. סקוט עוברת בדקדקנות על טווח רגשות שלם וסוער, על כל הדרמה, אווירת הסבל שנחווה, הזעם שנותר והנוגות וההשלמה שעוד בוא תגיע. החצי הראשון של האלבום הוא עצום. יצירה אישית ומופלאה. ואילו החצי השני פחות עומד בסטנדרטים הגבוהים וקצת חסר את הרגעים החד פעמיים שחמשת השירים הראשונים מתפקעים מהם. אישית, לא באמת מפריע לי.
New Skin

10.
Agent Fresco – Destrier
cover

הכניסה הכי מאוחרת והכי גבוהה לרשימה, וזה בכלל אלבום שממש התנשאתי עליו בהאזנות הראשונות איתו. הסוכן פרסקו היא להקה איסלנדית (!) וזהו אלבומה השני. נכון, אמנם הזכרתי את מילת הקסם (איסלנד!!!! אוח… *מבט מצועף*) אבל זה באמת הדבר האולי אחרון שתצפו לשמוע כשתחשבו על המוזיקה של האי הצפוני הקסום. מה שכן יש לנו פה זה רוק אלטרנטיבי (זוכרים את המונח הגוסס הזה?) בואכה Muse של האלבומים הראשונים שמוצף באקורדי-כוח (Power Chords) שנמצאים כפסע מנגיעה במטאל. מאוד מזכיר את האלבומים הגדולים של Mew מהעשור שעבר. התחושה היא בתחילה די צ'יזית, אפילו אנכרוניסטית, אבל ככל שהמשכתי להאזין, ככה נחשפו בפניי יותר רבדים ומצאתי עצמי מתחבר יותר ויותר לשירים, זאת בעיקר בזכות ארניון דן הסולן ששר ברכות ממכרת, שגם יודעת להתהפך ולהפתיע (יש קטע של דקה בו הוא מוציא מעצמו גראולינג תוקפני, זה לא נעים אבל נסבל ובעיקר מפתיע).
The Autumn Red
Pyre

9.
Tame Impala – Currents

cover

אחד הפוסטים שאני הכי מצטער שלא כתבתי הוא ביקורת על האלבום הזה כשיצא. כי אני עוקב אחרי טיים אימפלה וקווין פארקר מאז תחילת דרכם ואני מעריץ אותם קשות, כי האלבום הזה פסיכי. כי הוא בעייתי עד כדי תסכול וכי הוא מהווה סטייה דרסטית מאלבומיהם הקודמים. כי, לעזאזל, הוא כולל את אחד השירים הכי גאוניים של השנה.

אני לא יודע אם יש טעם בכלל שאכביר עוד במילים על Let it Happen, הממותה אדירת המימדים שפותחת את האלבום. הוא פופי, כיפי ונגיש, הוא עשייה פסיכדליה עתידנית וחדשנית ויש מצב שזה אחד השירים האקספרימנטליים המצליחים ביותר אי פעם. מעבר לשיר הזה, ולמרות מה שרבים מאוד מרגישים, אני ממש לא חושב ששאר האלבום הוא נפילה ואף מתנגד לאמירה הזו. לפחות ברמת הפופ+פסיכדליה+ניסיוניות יש לפחות שני שירים אדירים שלא ממש נופל מהשיר ההוא. אלו Eventually והטריפ מעוות המציאות שהוא שיר הסגירה New Person Same Old Mistakes. אני כן מסכים שיש כאן כמה שירים מתוקים ומהונדסים מדי, כמו Cause I'm a Man ו- Desciples, אבל למרות התכונות האמורות הם עדיין שירים מוצלחים עם לפחות כמה רגעים מרתקים. מצד שני, ישנו גם הטרגדיה שהוא Past Life המקום בו קווין פארקר באמת כושל כשהוא עושה שימוש באמצעי המוזיקלי מעורר החלחלה ביותר של שני העשורים האחרונים – האוטו-טיון השטני, אותו הוא משלב במה שנשמע כמו הודעת משיבון שהורס שירי לגיטימי ובעל פוטנציאל.

ייתכן שהרבה מזה בגלל שאני אוטומטית בעד כל דבר שפארקר מוציא תחת ידיו, אבל אני באמת חושב שהוא עושה כאן ניסוי מוזיקלי מרתק ורצוי (אם כי מפוספס לעתים), לקיחת הרוק והפופ הפסיכדליים, מזונות הבסיס שלו, וחיבורם עם פופ צ'יזי כדוגמת מייקל ג'קסון של הניינטיז (למרות שקיוויתי להרבה יותר פסיכדליה בתוצאה הסופית). ולא פחות חשוב מזה, בין כל חלקי האלבום ישנו קו שמחבר הכל שהוא העיסוק המנומק והמרתק בהתמודדות עם שינוי, הן ברמה הפרטית והן בתחום היצירה והאומנות, עיסוק עם ההשלכות וההתמודדות עם התגובות החיצוניות ששינוי כזה מביא איתו. שילוב מקסים ומוצלח בין תוכן לייצוג. עם זאת, אני לא אכחיש, זה כנראה האלבום החלש ביותר של טיים אימפלה עד כה, אבל זה רק עדות מוחשית לרמת היצירה הכבירה של קוון פארקר, בקלות אחד המוזיקאים המבריקים והמשפיעים ביותר כיום.
Let It Happen
New Person Same Old Mistakes

8.
My Morning Jacket – The Waterfall
Front

כמה ציפיתי וכמה חששתי מהאלבום הזה. The Waterfall הגיע ארבע שנים אחרי Circuital אלבומם הקודם של MMJ, שנחשב אצלי לאחד משני האלבומים החלשים היחידים של הלהקה. מה גם שמרווח הזמן הזה הוא הגדול ביותר שהיה להם אי פעם בין אלבומים. היה לי החשש שאולי להקת האלט-קאנטרי הענקית מקנטקי לא תצליח "להשתקם" אחרי האלבום ההוא (טוב, לא באמת חשש מוצדק, בכל זאת ג'ים ג'יימס נכנס לפני שנתיים עם אלבום הסולו הראשון שלו לטופ 10 אצלי). ואז הגיע האלבום ואז שמעתי אותו, ומה אומר – השיר הפותח בלתי נסבל וצי'זי… מה לעזאזל?! אבל זה בסדר כי כבר החל מהשיר השני הרמה עולה פלאים והצלילים של הקאנטרי והסול והגרנדיוזיות מתחילים להשתלב ולהתגבש בצורה מתקבלת על הדעת. בשיר השלישי הלב כבר רגוע ונעים לו עם הפולק העשיר והחמים ומלאי דימויי הטבע הציוריים. אבל אז מגיע לו השיר הרביעי In its Infancy (The Waterfall) וזהו, הלב התפוצץ וכל הדם נשפך ואין ממש טעם להמשיך כי ברגע ההוא שמעתי את אחד השירים המקסימים, מרהיבים, נוגים ובוהקים של השנה הזו. זו פשוט מלאכת מחשבת השיר הזה, הרבדים, האופן בו הוא משתנה, מאיץ-מאט-מאיץ-עוצר-ומתפוצץ לכדי ענן סמיך ומנצנץ. וג'ים ג'יימס הזה עם הקול המלאכי שלו, איך הוא עושה את זה?? וככה זה ממשיך לשאר האלבום עם כמה וכמה שירים ממש מעולים.

על השיר הפותח סלחתי כבר מזמן והוא פחות מטריד אותי כיום ואת האלבום אני מתכוון עוד לנצור אצלי עמוק כל עוד אני רק אוכל, לא רק בגלל המוזיקה החמה והעילאית שלו, אלא בעיקר כי הוא היה הסיבה שסוף סוף לאחר לפחות 6 שנים של חלומות ראיתי השנה את הלהקה בלייב פעמיים בנסיבות האידיאליות ביותר.
In its Infancy (The Waterfall)
Tropics (Erase Traces)

7.
Chelsea Wolfe – Abyss
cover

היצירה הכי כבדה ומכבידה ששמעתי השנה. ה-גותי מעולם לא היה כה שחור ואפל קודם. צ'לסי וולף היא יוצרת אמריקאית וזהו לה האלבום החמישי. לוולף תמיד הייתה משיכה רבת עוצמה לצד האפל של החיים והמוזיקה, אבל נראה שהפעם נמאס לה לנסות והיא פשוט לקחת זפט רותחת ושפכה על כל הצלילים, התווים והמילים שלה. ממש כשם האלבום, המוזיקה היא תהום עמוקה, מפחידה וחונקה, מקום אליו השמש מעולם לא הצליחה להגיע. דארק-ווייב, אינדסטריאל, נאו-פולק, דום-מטאל, רוק גותי – בערך שילוב המרכיבים הכי הרסני שכל בנאדם שפוי ינסה להימנע מהם גם בזמנים שהוא לא תוהה על ריקנותו הבלתי נסבלת. בזכות החיסון טבעי שיש לי למוזיקת דיכאון, אני מוצא שעדיין עם ההאזנה לאלבום אני נרעד ומצטמרר מעומק הרגשות האינסופי של וולף, מתרשם עד בלי די מהיצירתיות והיופי שבכאוס ובאימה אבל לא מרגיש שזה שואב אותי לצד שלה. ולכן אני גם מסוגל להעריך וגם ליהנות (!) מהמוזיקה התובענית. ממש ככה.

(עכשיו גיליתי בויקיפדיה ששמה האמצעי של צ'לסי וולף הוא ג'וי… בחיים שלי לא הייתי כל כך מבולבל כמו שאני ברגע כתיבת שורות אלה.)
Carrion Flowers
Iron Moon

6.
Hop Along – Painted Shut
cover

אל האלבום הזה הגעתי אחרי שקראתי במגזין וולצ'ר שלהקת Hop Along היא הקול הטוב ביותר של מוזיקת הרוק של ימינו. רק כשהגעתי לשמוע את האלבום החדש שהוציאו השנה בעצם הבנתי שההצהרה הזו היא פשוטה כמשמעה, שום דימוי או משהו כזה. כי באמת, הדבר הראשון ששמים לב אליו כשמקשיבים לאלבום הוא הקול שבוקע מהשירים שלו, הקול המיוחד, הצרוד, הגרוני, המחוספס, מלא האישיות, הלא נעים אך המאוד נוח של פרנסיס קווינן סולנית ומקימת הלהקה מפילדלפיה ש- Painted Shut הוא אלבומה השלישי. גם אחרי חודשים רבים מאז ההיכרות שלי עם קווינן עדיין לא נרגעתי מהכלי המופלא ורב העצמה הזה שהיא מחביאה בתיבה קטנה שלרוב היא מחביאה מאחורי צעיף קל. הכיף הגדול הוא שהקול של קווינן הוא אולי האטרקציה העיקרית פה, אבל ממש לא היחידית. את הקול המדובר מגבה למעשה להקה מצוינת, רוקיסטית מאוד, אבל לרגע לא כבדה. אמנם הלהקה לא מתבלטת הרבה יותר מדי, אבל לרגע אחד לא משעממת. נכון שזה לא אלבום פאן טהור, קווינן פורקת בכל שיר ושיר מטענים רבים, אבל זה בהחלט אלבום מהנה ביותר.
Happy To See Me
Powerful Man

5.
Siskiyou – Nervous
cover

 זוכרים את הימים היפים של האינדי אי שם בחצי הראשון פלוס של העשור שעבר, בתקופת הביניים הזו שבין האינדי הרוקי והמחוספס שהביא לעולם כמה שיאים של יצירתיות עצמאית ונשכנית, לבין ה"אינדי" של ימינו, הפופולרי, הממומן היטב, שהוא כבר יותר מיינסטרים מכל דבר אחר? אני מתכוון לשנים בהן האינדי היה בעיקר יצירות מוזרות ומכושפות שבאורח קסם הצליחו לפרוץ לתודעה למרות שנגישות לא הייתה שם המשחק או הכוונה. עבר באמת הרבה זמן מאז ששמעתי יצירה חדשה שנשמעת ומרגישה ממש כמו האינדי שאני הכי מתגעגע אליו בעולם. והשנה באמת הגיע אלבום כזה וכמובן שהוא יגיע מקנדה ומהלייבל Constellation Records. סיסקיו מוונקובר הוציאו השנה את אלבומם השלישי, ובתחילה לא הייתי יכול שלא לחשוב על קנדים אחרים כשהאזנתי לשירים, זה בעיקר בקול של הסולן אבל לא רק. יש משהו שם שממש מרפרר לאלבום השני של ארקייד פייר ולספנסר קרוג של Wolf Parade ו- Sunset Rubdown (ממש במקרה, להקות ויצירות מהשנים ה"נכונות" של האינדי). חששתי מאוד מהקרבה הזו ליצירות שאני מכיר היטב, אבל ככל שהמשכתי כך החשש נעלם והגילויים המפתיעים הגיעו. יש לאלבום הזה הרבה מה להציע ואני מסוג המאזינים שמעריכים מאוד אלבומים שדורשים זמן הסתגלות ועקשנות. סיסקיו כותבים שירים ומלחינים שירים מורכבים אך לא מאיימים וזה למרות שהם עושים שימוש מצמרר במקהלת ילדים ובכלל בקולות ליווי. את כל זה הם עוטפים באווירת רפאים של זיכרונות מודחקים ובעיבודים מושקעים שהולמים חלקיקי זיכרון שצפים ועולים ושמתגלים כפחות מאיימים מאיך שזכרת אותם.
Babylonian Proclivities
Deserter

4.
Public Service Broadcasting – The Race to Space
psb

 הגענו לאחד האלבומים הכי מעניינים ברשימה. לפני שנתיים Public Service Broadcasting הוציאו את אלבום הבכורה שלהם שהגיע לטופ 10 שלי לאותה שנה והיה גימיקי לא פחות משהוא היה מוצלח – הם לקחו קטעים מתשדירי שירות עתיקים של ה- BBC, חיברו אותם למוזיקה ויצרו שירי קראוט-אינדי-רוק-אלקטרוני-אינסטרומנטלי. באותו פוסט סיכום תהיתי בחשש מסויג לגבי הכיוון אליו ההרכב ימשיך לאחר האלבום ההוא, מתוך מחשבה שאי אפשר באמת לחזור על אותו גימיק יותר מפעם אחת בלי שיתישן תוך כדי עשייה.

אבל מסתבר שחברי ההרכב הרבה יותר חכמים ממני ועשו למעשה את הבלתי יאמן – נשארו נאמנים למהות שלהם שמתבטאת מהאלבום הראשון והוציאו אלבום שני שהוא יותר טוב, יותר שלם ואף יותר חדשני. האלבום הנוכחי שלהם הוא אלבום קונספט כפי שאלבום קונספט צריך להיות – עיסוק רחב, עקבי ומעמיק בתמה ספציפית. באלבום זה ההרכב התמקד בנושא בלתי טריוויאלי בעליל – המירוץ לחלל שהתרחש בשנות החמישים והשישים בין ברית המועצות וארה"ב כפי שהוא מוצג בידי קטעי אודיו ארכיוניים (הם הוציאו גם שתי עטיפות לאלבום – האחת סובייטית והשניה אמריקאית). המוני חלקיקי עדויות, נאומים ודיווחים נערכו כדי לספר סיפור שהוא חגיגה של חדשנות אמיתית שלא נודעה כמוהה לפני כן בהיסטוריה האנושית. תחשבו על האיש הראשון שנשלח לחלל, איך זה מרגיש לאנשים שעוקבים אחר הדיווחים על כך בחדשות בשנים האלו, ההתרגשות הבלתי ניתנת לעיכול. עכשיו תתרגמו את כל טווח הרגשות הזה למוזיקה וקיבלתם את Gagarin, שיר שהוא יהלום Fאנקי מרקיד שממש גורם למאזין לצהול. תחשבו על אפולו 11 שיעדו היה הנחיתה הראשונה על הירח, המתח הבלתי אפשרי שהתחולל בחדר הבקרה כפי שהתחולל גם בבתים של מליוני אמריקאים שישבו צמודים למקלטי הטלוויזיה. השיר Go! שעוסק באירוע ההיסטורי הזה הוא תזקיק של המתח הזה, קליימקס טהור, הן בחיים והן במוזיקה.

מבחינה מוזיקלית ישנו שדרוג עצום, הסאונד הפך הרבה יותר סינמטי ובעל מימדים מרשימים כיאה לסיפור. ישנו דגש רב יותר על אלקטרוניקה, אך כזו שאינה משתלטת אלא בונה בסיס חזק ועקבי הן לקטעי הארכיון והן להתפתחות המוזיקלית ולשאר הכלים. ביחס לאלבום הראשון, ישנם פחות שירים חזקים שמתבלטים ועומדים בפני עצמם, אבל לטעמי זה היה המעשה הנכון שמשרת את חיזוקו של האלבום כיצירת קונספט שלמה. משמע, אפשר לומר שזה מהאירועים הנדירים האלו שפחות שירים חזקים שווה דווקא לאלבום טוב יותר. וזה בהחלט מאסטרפיס מהמם.
Go
Gagarin

3.
Godspeed You! Black Emperor – 'Asunder, Sweet and Other Distress'
cover

אין ספק שזו הייתה שנה של הגשמת חלומות מוזיקליים עבורי. ראיתי השנה המון הופעות, אבל רק לשתיים מהן פיללתי כבר שנים רבות רבות. הראשונה מהן הייתה של מיי מורנינג ג'אקט וכבר זכתה לאזכור ברשימה ולפוסט בבלוג. השניה היא כמובן של גודספיד. ולא הופעה אחת אלא שתיים. בפעם הראשונה נסעתי במיוחד לאמסטרדם כי זה מה שהיה, וזה מה שעושים בשביל להקה שאחראית על 50% מהטעם המוזיקלי שלך ועל השם של הבלוג שלך. הפעם השניה הייתה חצי שנה לאחר מכן במגרש הביתי הנוכחי שלי. הופעה ממנה הלכתי ישירות הביתה, נכנסתי למיטה וחלמתי על גיטרות וכינורות חורקים ודימויי וידאו ארט של איילים זומבים ומבנים נטושים. לאושר יש פנים רבות.

למרות האהבה והצורך העז שלי בהופעות איכותיות, המוזיקה המוקלטת מאז ומתמיד הייתה עבורי בחשיבות העליונה. זה דבר נדיר מאוד אצלי לאהוב הופעה של להקה שהוציאה לאחרונה אלבום שאכזב אותי (אני סלחן כשהאלבום טוב וההופעה לא, אבל אם לא אהבתי את האלבום, זה משהו שרק אלבום חדש וטוב יותר יכול לתקן), לכן הייתי המרוצה באדם לגלות שכיאה לדיסקוגרפיה המושלמת של גודספיד, גם האלבום הנוכחי שלהם הוא יצירת פוסט-רוק עילאית, מאתגרת ומזככת. האלבום הפעם מאגד כרגיל 4 קטעים שהייחוד במקרה זה שהקטעים האלה מהווים יצירה שלמה שההרכב הקנדי ניגן במשך שנים בהופעות תחת השם Behemoth כקטע אחד באורך 40 דקות. כמו האלבום הקודם שהוציאו בהפתעה ב- 2012, גם האלבום הנוכחי מורכב משני קטעי פוסט-רוק למהדרין, עם בניה גרנדיוזית וקליימקסים שמימיים ושלוחי רסן, ועוד שני קטעי דרון איטיים ומזדחלים, שנמצאים בין שני הקטעים הגדולים יותר, ולמעשה מהווים סוג של הרגעת הרוחות בעקבות הקטע האפי הראשון ואז הכנת הקרקע לקראת הקטע האפי השני שסוגר את האלבום. אמנם גודספיד עשו דבר דומה עם האלבום הקודם שלהם, ולמרות שאת קטעי הפוסט-רוק אהבתי אהבה עצומה, את קטעי הדרון לא אהבתי והם קצת העיקו. הפעם הדרונים עובדים הרבה יותר טוב ולכן זה גם אלבום הרבה יותר שלם, חזק ומתגמל.
Peasantry Or 'Light! Inside Of Light!
Piss Crowns Are Trebled

2.
Dungen – Allas Sak
cover

 אז כן, בכל הקשור להופעות זו לגמרי הייתה שנת הגודספיד מבחינתי, אבל כשאני חושב על מוזיקה באופן רחב יותר, שנת 2015 הייתה שייכת מתחילתה ועד סופה רק ללהקה אחת – Dungen (הוגים דוניין. דאנג'ן כותבים אחרת, בחייכם). אל להקת הפסיכדליה השוודית הגעתי לאחר שראיתי ראיון עם קווין פארקר מטיים אימפלה והוא אזכר אותם כגורם משפיע מאוד על המוזיקה שלו. הייתי חייב לבדוק אותם, והכל אמת לאמיתה. אני יכול להצביע על כמה קווי מתאר דומים ביצירה של שתי הלהקות, אבל המהות שלהן שונה בסופו של דבר. טיים אימפלה מהצד שלה מושפעת מאוד מההיסטוריה העשירה של הרוק הפסיכדלי ולוקחת אותו אל העתיד; Dungen לעומת זאת באים ממקום מאוד אישי, מאוד שוודי. הם עושים פסיכדליה שלוקחת מההיסטוריה המוזיקלית של ארצם ומשלבים בה אלמנטים פולקיים, פרוגיים וג'אזיים באופנים שאני לא מכיר אצל מוזיקאים אחרים. בעוד שאת היצירה של טיים אימפלה אפשר לבלבל עם מוזיקאים דומים מהעבר וההווה (כיום בעיקר עם להקות שמנסות להישמע כמוהם), אצל Dungen זה לא המצב. הם חיים ויוצרים מוזיקה שמהווה את הדי אן איי הייחודי להם בלבד. בין אם זה צליל הגיטרה הייחודי והכל כך מזוהה של הגיטריסט ריינה פיסקה, הקול המפלג של גוסטב אייסטס הסולן ומנהיג ההרכב או נגינת החליל שלו.

הצלילה שלי למוזיקה שלהם הייתה מהירה ועמוקה. איבדתי את עצמי לגמרי בכל אלבום שלהם ששמעתי, לקחתי את הזמן עם כל אחד, התעכבתי, העמקתי וחרשתי. והכל היה כל כך טוב. ואז פתאום משום מקום הגיעה ההודעה על אלבום חדש, ראשון מזה חמש שנים, שהותירה אותי המום. קשה לי לתאר את התחושות המסחררות שתקפו אותי ברגע בו שמעתי על כך, אבל הוא היה מלווה בדמעות ובהרגשה כאילו הלב שלי התפוצץ באותו רגע. כשהלהקה האהובה עלייך ביותר בעולם בזמן מסוים, מוציאה בדיוק באותה תקופה חומרים חדשים לחלוטין, אני אישית לא מכיר עוד הרגשה שאפילו דומה לכך (ודבר דומה קרה לי כבר השנה עם הגודספיד הנ"ל).

אני מודה, בתחילה קצת התאכזבתי מהאלבום החדש, הוא לא נשמע כל כך שונה משני האלבומים האחרונים של הלהקה. זה אלבום של Dungen שנשמע בדיוק כמו שאפשר לצפות שאלבום שלהם ישמע על פי ניסיון עבר. הרבה פעמים כיוון כזה מוביל לאכזבות גדולות מלהקות שמיצו עצמן, אבל מסתבר שהלהקה השוודית עדיין רחוקה מלהביא לידי מיצוי את אופן היצירה הנוכחי שלהם. איכשהו, דווקא לאחר כשש-שבע האזנות נעימות ומענגות רק אז האלבום התחיל ממש להיפתח בפניי וגילה עצמו ואת הגאונות הכבירה שלו. 10 יצירות קטנות שאף פעם לא נמאסות, תמיד מתוחכמות ומורכבות ותמיד מגלות באיזשהו שלב את הלב החם והפועם שיצר אותן. יצירה שהיא מסע שלם למקומות ניסיוניים ומרחיקי לכת עם חבר טוב ומבין שלא נותן לדברים להפוך למאיימים מדי ושתמיד מביא אתו שמיכה להתכרבל בה ברגעים הנכונים.
Åkt Dit
Franks Kaktus

1.
Timbre – Sun & Moon
Joanna Newsom – Divers

tmbrjoanna cover

תיקו על המקום הראשון, אתה נורמלי?!
ייתכן בהחלט שלא, ועדיין אני מבטיח שיש בזה הגיון ויש לזה הרבה סיבות מבוססות (לפחות בראש שלי). קודם כל, זו לא התפשרות או משהו כזה, אלו שני האלבומים הכי טובים, מיוחדים ומרשימים ששמעתי השנה. אני כבר כמה שבועות שובר את הראש ומנסה להחליט מי מהם יותר טוב, מי מהם אלבום השנה הדפיניטיבי שלי – אלבום של יוצרת שלא הכרתי קודם שיצרה את אחד הפרויקטים הכי שאפתניים של השנה או אלבום של יוצרת שאני מוקיר ואוהב כבר תשע שנים ומחכה לו כבר 5 שנים? אני לא פאקינג יודע! אז הלכתי על הפתרון הפחות כואב ומתסכל (אבל בשום אופן לא הקל יותר).

כדי להסביר את הפתרון, צריך קודם להציג את הנפשות הפועלות. ג'ואנה ניוסם לא באמת מצריכה היכרות, בסך הכל מדובר באחת המוזיקאיות הגדולות של העשור האחרון, נגנית נבל שהפכה ליוצרת מפורסמת בזכות שני אלבומים מפוארים שהיו לאירועים מוזיקליים גדולים כשיצאו והביאו לניוסם הרבה הכרה, וזה למרות שהקול המיוחד שלה הוא אחד ממפלגי הקהל המתסכלים יותר שאני מכיר (בעיקר כי אני מת על הקול הזה). למרות שאלבום הבכורה שלה היה יצירת פריק-פולק קלילה וקטנה, נראה שבזמן שעבר מאז יצא איבדה כליל ניוסם את היכולת ליצור אלבום דומה וחסר מורכבות ויומרה, דבר שאני מברך עליו כל יום שהאוזניים שלי עדיין תקינות. לניוסם יש את היכולת הנדירה לכתוב מוזיקה עמוסת רבדים, היסטוריה, דמיון ורעיונות, מוזיקה שאין סיכוי למצוא כמותה תחת שם אחר מלבד זה שלה. הציפיה לאלבום חדש הייתה קשה עבורי, 5 שנים המתנתי מאז יצא אלבומה הקודם המשולש שהיה לאלבום השנה שלי ב- 2010. מה שיפה ביצירה שלה זה שאין אף אלבום שדומה לאחר, למרות שניוסם מזוהה מאוד עם סוג אחד של מוזיקה והשפעות. האלבום החדש הוא באיזשהו מקום more of the same, נבל, פסנתר, פולק, הקול של ג'ואנה ניוסם, אבל בו-בעת הוא גם סוג שונה לגמרי של גאונות, הוא צד שהיא עוד לא חשפה עד לרגע זה. 11 שירים שמתפרשים על פני 51 דקות, אובייקטיבית זה האלבום הכי קצר בקריירה שלה, אבל מתחת לפני השטח זה באיזשהו מובן האלבום הכי ארוך שלה. לפחות לי זה מרגיש שהיא לקחה חומר גלם פי שניים או שלושה יותר ארוך ודחסה הכל לטווח הזמן הנוכחי. זה אלבום כבד וחונק, הוא סמיך ואין בו ממש רגע לנשום. הוא גם מתפקע מטווח אמוציות רחב ושוטף. זה לא אוסף שירים שקל לשמוע שוב ושוב בלי לחשוב פעמיים, אלא כזה שאני אישית צריך לנוח ממנו קצת אחרי כל האזנה כי הוא טורד את מנוחתי ולא יוצא ממחשבותיי. Divers מתחיל בכל העצמה כבר מהשיר הראשון בן שש וחצי הדקות ועוצר אולי פעמיים כדי לתת ללב ולנשימה להירגע קצת, או לפחות לתת את האשליה הזו. בהחלט יש כאן שיר או שניים שקצת נופלים מהרמה הכללית או אפילו מרגישים לא במקום, אבל השלם גדול פי כמה מסך חלקיו, גם אם כמה מחלקיו, ובייחוד Sapokanikan הבלתי נלאה (שהוא גם הרגע המוזיקלי הכי חזק שחוויתי השנה בהופעה), הם משיאי יצירתה של ג'ואנה ניוסם.

מן העבר השני והמשלים נמצאת טימבר סירפק. היא, ובכן, נגנית נבל שהפכה יוצרת מוזיקלית גדולה. טימבר ניגנה עבור כמה שמות גדולים וקטנים כמו ג'ק ווייט, mewithoutYou ועוד אחרים והוציאה בעברה שלושה אלבומי פולק קטנים ואינטימיים. השנה היא שחררה את יצירת הפאר הגרנדיוזית, היומרנית והראוותנית שלה, האלבום הכפול Sun & Moon, שהוא תוצר של פרויקט מימון המונים. טימבר כתבה כמעט לבדה יצירה שאפתנית בה היא מחברת ולמעשה מותחת קו ברור בין ה(אינדי-)פולק המוכר של ימינו אל המוזיקה הקלאסית, עם אמירה נחרצת לגבי העבר וההווה וההמשכיות הבלתי נמנעת שתמיד מתקיימת באומנות. הצד האחד של האלבום – Sun – הוא הפולק המודרני, הנגיש והאקספרסיבי. שירי בארוק וצ'יימבר פולק מבוצעים עם להקה מעולה ומושרים על ידי טימבר עצמה וזמרי ליווי. שירים מורכבים ומרובי כלים שנעים תדיר בין רוגע ושלווה להתפרצות ותנופה. למרות שזה אמור להיות החלק הנגיש של האלבום, יותר ממחצית עשרת שיריו נעים בין ה- 5 ל- 8 דקות לשיר. החצי השני של האלבום – Moon – הוא מוזיקה קלאסית ואופראית המבוצעת על ידי מקהלה ותזמורת סימפונית. יצירות מלאות יופי בוהק. לעתים מרגישות ארוכות מדי, אבל האורך וההתפתחות הן מחויבות היצירה. על פניו זהו היפוך גמור מהצד הראשון, אבל זה ממש לא העניין. קווי המתאר קרובים מאוד וזה בהחלט נשמע כמו המשך ישיר ל- Sun. כמכלול זהו אלבום שמצריך הרבה מאוד סבלנות, צריך לתת לו להתנגן שוב ושוב ולתת לאוזן להתרגל למבני השירים המפותחים ולדלות מכל שיר וקטע את המלודיה ולזהות את הרגש. תוך כמה האזנות כאלה האלבום עושה טרנספורמציה הדרגתית ממערבולת מפוזרת של צלילים ויומרה לאלבום קוהרנטי ומחושב לעילא, כזה שנכתב והולחן במשך שנים עם התעמקות בכל מיקום של הפרט הכי קטן. ואחרי שמתרגלים הוא הופך לאלבום שעובד, שכל היעדים הבלתי אפשריים שהונחו בבסיסו, שכל השאפתנות הכמעט בלתי מתקבלת על הדעת, אכן משיגים את מטרתם ונשמעים מעולה, יפהפה ומרגש. אלבום שגורם לי ברגעיו האחרונים לרצות להצטרף בחדווה למחיאות הכפיים שמצלצלות כבר באוזניי.

החיבור בין ג'ואנה ניוסם וטימבר והיצירות שלהן מרגיש לי מאוד טבעי. מן הסתם שטימבר חטפה השוואות לא הוגנות לניוסם. הרקע שלהן מאוד דומה, אבל קשה לי לומר את אותו הדבר על היצירה. המוזיקה של טימבר הרבה יותר ראוותנית ופחות אישית וצנועה, היא אמורה למשוך עיניים ולהוציא קריאות התפעלות, ובצדק רב. זו מוזיקה שלא נשמעת זרה אפילו לרגע קל, הכל מוכר באיזשהו אופן משנים ארוכות של התפתחות מוזיקלית. ישנו כובד, אבל זה בעיקר בהתמודדות עם יצירה גדולה הרבה יותר ממה שהיא עשויה להיראות. והקול של טימבר הוא נעים ומלטף. ג'ואנה ניוסם לעומת זאת יוצרת מוזיקה מאוד אישית והכי מיוחדת, הן מבחינת התוכן והן העשייה. היא מתמקדת בפנימי הרבה יותר מבחיצוני וכך גם הסאונד של השירים שלה מתעמק עוד ועוד לכיוון הפנים ופחות מתרחב כלפי החוץ. וכן, הקול שלה מאתגר, הוא תביעת אצבע ייחודית והוא תנאי סף כדי להיכנס אל יצירתה המרתקת.

לפחות בראש שלי, שני האלבומים הם יצירות אחיות שאני לא רואה את עצמי מפריד ביניהן. על כל השלל המרובה והנהדר של המוזיקה שיצאה השנה ונצרכה על ידי, לולא שני האלבומים האלה זה פשוט לא היה אותו הדבר עבורי, בטח פחות מעניין ומרגש.

Joanna Newsom – Sapokanikan
Joanna Newsom – Leaving The City
Joanna Newsom – Time, as a Symptom
****
Timbre – Night Girl: Nycteris Sees the Sun
Timbre – Song of the Sun

האלבום המלא של Timbre בבנדקאמפ

*************************

מקווה שנהניתם ולקחתם משהו מהסיכום הזה.
אודה לכם מאוד אם תשתפו הלאה את הפוסט.
ושתהיה שנת 2016 מעולה ועשירה במגוון של מוזיקה אדירה והופעות מעולות.

20 תגובות בנושא “סיכום אלבומי השנה 2015

  1. מליון תודות
    הסיכום הכי טוב באזור. ותודה על הטקסטים, בלעדיהם זה כמעט ולא כיף להתקל במוזיקה חדשה כלכך.

    תבורך

    • תודה לך על התגובה מחממת הלב!

      וחייב לומר שאני ממש מסכים איתך לגבי עניין ההתקלות במוזיקה חדשה (ובכלל) בלי טקסט שמסביר "למה דווקא את זה כדאי לי לשמוע". אני חייב את הקונטקסט הזה כשאני נתקל בהמלצות ולכן כם פועל באותה דרך בהמלצות שאני מייצר.

  2. הי ארז,
    אני עוקב אר הבלוג והסיכומים שלך מזה כשנתיים. זוהי תגובתי הראשונה. מצטרף לאלו שהיו פה קודם, כל הכבוד! אתה באמת יורד לרזולוציה גבוהה של השקעה בביקורות

    נעדרים פה כמה אלבומים מופלאים בעיניי שקיימים בכמה סיכומים מקבילים וזה היופי: לחוות סיכומים מטעמים שונים.

    כמה המלצות לך ולקוראיך:

    Petite Noir – The King of Anxiety
    Other Lives – Rituals
    Gold Celeste – The Glow
    Julia Holter – Have You In My Wilderness
    Youth Lagoon – Savage Hills Ballroom

    • תודה על התגובה, שבי.
      כיף לשמוע שאתה עוקב ונהנה. זה עושה לי טוב.

      לגבי האלבומים שציינת, לא מכיר את Petite Noir ו- Gold Celeste. הצלחת לסקרן אותי ואני מתכנן לבדוק אותם בהמלצתך. אז תודה שהבאת גם משהו מעצמך עם התגובה הנחמדה שלך.
      את האלבום של ג'וליה הולטר די חיבבתי אבל לא אהבתי. זה כנראה הרבה עניין של הקול שלה שלא עובד עבורי, כי יש באלבום כמה וכמה רעיונות נחמדים מאוד. גם כאריזה שלמה, האלבום פשוט לא עבד עבורי.
      לאלבום של Other Lives מאוד ציפיתי והתרגשתי לקראתו, אבל הוא הרגיש לי חיוור למדי וחסר את רגעי הגדולה של האלבום שהקודם והמצוין שלהם. עדיין, זה אלבום ששברתי לגביו את הראש אם ראוי להיכנס לרשימה או לא. בכל זאת יש לו את הרגעים שלו.
      ולבסוף, שמעתי את שני האלבומים הקודמים של Youth Lagoon ובכלל בכלל לא התחברתי למה ששמעתי. לא הקשבתי לחדש כי נתתי לו כבר לא מעט צ'אנסים ולא הרגשתי שיש לי הפוטנציאל לאהוב את המוזיקה הזו ואני לא מאמין שהחדש ישנה משהו.

  3. טוב! אני אקשיב ל-DUNGEN! זה לא אשמתי שכתבת עליהם רק כל השנה בערך ;)
    כמה הפתעות: שמחתי לראות פה את This is the Kit, את Marriages כמובן שכמובן (קראת להם שוגייז ואני תוהה אם האוזניים שלנו קולטות ז'אנרים בצורה שונה או שפשוט אני צודקת וזה פוסט-רוק-לייט ואתה טועה… סתם). לא ציפיתי לראות את טיים אומפלהלה במקום כזה גבוה, אותי הוא די איכזב, התלהבתי ממנו בהתחלה אך ההערכה דעכה די מהר (חוץ מ-"Let it Happen" שתיארת במדויק מדוע הוא כל-כך טוב).
    היו פה כמה שמות שהכרתי, ויש פה כמה שאני מאוד אשמח להתעמק ולהכיר כמו Myrrors, The Apartments, Public Service (שריתקת אותי לגביהם). משמיעה ראשונה נראה לי שזו הולכת להיות ידידות מופלאה עם The Amazing, Marika Hackman ו-Bed Rugs.

    עכשיו בוא נדבר על דן בארט – רק שימשיך לשלוח סימני חיים ככה, שמעתי רק את הרצועה ששמת פה וכרגיל הסתקרנתי.

    רואים את ההשקעה שלך, לא רק באורך ולא רק במספר האמנים שאני בחיים לא אבין איך אתה מגיע אליהם, אלא גם בתוכן עצמו שקוראים כמה הוא אישי, כמה המוזיקה היא מעגל מושלם בשבילך: מתחיל עם הצלילים שחודרים פנימה ואתה משיב להם עם המילים היפות שלך וחוזר חלילה.

    הלכתי להקשיב עוד ועוד ועוד.
    שנה טובעס!

    תגובה ↓

  4. פעם ראשונה אני פה ונהנתי וגיליתי ולמדתי ותודה.אני גם מרגיש צורך להתפלא איתך על משהו..באמת ניסית למצוא עוד חוץ מנועה בביוף?פשוט לא נראה לי הגיוני שלא מצאת את ועדת חריגים והילה רוח ואם מצאת ובכל זאת הם לא נכנסו לרשימת ה 50 שלך אז משהו ברשימה הזו דפוק..או בך :)

  5. כל מה שחסר השנה זה עוד אלבום ל-Besnard Lakes ומידלייק והכל מושלם.
    ומעניין ש-All them Witches לא נמצאים בשום רשימה, החדש שלהם לא יוצא אצלי מריפיט.

    • מעולם לא נאמרו מילים נכונות יותר. אבל לפחות אנחנו יודעים שבקרוב מגיע אלבום חדש של ה- Besnard Lakes, ובמקרה אם פספסת הם גם הוציאו השנה איפי אחד. הוא חביב, אבל לא יותר.
      לגבי מידלייק… מקווה שיהיו חדשות משמחות בקרוב (מעבר לסופרגרופ הספק מפוקפק ספק מסקרן שלהם).

      פעם ראשונה שנתקלתי בשם של All The Witches היה כשהודיעו על ההופעה שלהם בבארבי. אז אני מבין שכדאי לי לבדוק אותם? אני בהחלט מתכוון לקחת את ההמלצה הזו באופן אישי.

  6. פינגבאק: סיכום 2015 – אלבומים בריפיט | undistracted listening

  7. אני פעם ראשונה בבלוג הזה וחייב קודם כל להגיד שיש פה רשימה מאוד מעניינת ומאוד לא מיינסטרימית, משהו שאני מחבב מאוד. חלק מההמלצות אומצו בחום לאחר האזנות לאלבומים ואני חייב להגיד תודה רבה.

    אבל, יש לי בעיה אחת, החוסר בייצוג ישראלי, לא יכול להיות שבשנה שיש כל כך הרבה אלבומים ישראלים נפלאים, יש ברשימה של 50 אלבומים רק אלבום אחד ישראלי. בשנים האחרונות יש פריחה מוזיקלית משוגעת בארץ ונוצרים פה אלבומים מאוד טובים וגם מיוחדים יותר מהרבה אלבומים שנמצאים פה ברשימה. נכון, העולם גדול ויש מלא מוזיקה טובה בכל העולם אבל הגיע הזמן לשים אוזן קצת יותר אוזן למה שקורה בארץ.

  8. מקומות 30-21:
    התרשמתי כמעט מכל העשירייה לטובה, במיוחד מ-The Amazing ו-Bed Rugs וכמובן וייט קונג (אבל זה לא חדש). מה שלא דיבר אליי – ביג בלאד, שלא שרדתי עד הסוף ונועה בביוף.

    סליחה על הקצב האיטי להחריד שלי, אני ממשיכה עכשיו לעשירייה הבאה בתקווה לעבור היום על הכל.

  9. מקומות 20-11:
    לעשירייה הזו הרבה פחות התחברתי, על אף ריבוי יחסי של שמות שאני מכירה. אהבתי מאד את אניבלעדיך וכמובן את ג'אנגו ג'אנגו, שאני ממש שמחה שהגיעו אצלך למיקום גבוה למדיי. וגם חיבבתי את סופיאן סטיבנב וטורס.
    השאר, לא בשבילי…

  10. מקומות 10-1:
    בעשירייה הזו לצערי אין שום דבר שממש התחברתי אליו*, על אף שבהחלט התרשמתי שמדובר בדברים איכותיים. נהניתי למדיי מ-Agent Fresco ומ-Hop Along. יכול להיות שהשפיעה עליי גם העייפות, קשה לי לשמוע כמויות גדולות של מוזיקה לא מוכרת לי בבת אחת. אבל אני מאמינה שזה לא עשה הבדל גדול.

    * מלבד האלבום ההוא של ההלקה האוסטרלית ההיא שדי חיבבתי ;)

    כרגיל, גולת הכותרת של הפוסטים שלך מבחינתי היא הכתיבה שלך, שזכאית לכל סופרלטיב שהערפת פה על המוזיקה. התמוגגתי כתמיד.

    • נחמד לדעת שדבקת בשמיעת כל המקומות למרות שעבר כבר חודש מאז פרסום הפוסט.
      ותודה על שהגבת ושיתפת אותי במסקנותייך!

      אגב, לך אין תלונות על החוסר במוזיקה ישראלית? נראה שזה הטרנד השנה בתגובות על הפוסט :)

      • כמובן, אין מצב שלא הייתי קוראת ושומעת הכל!

        מציד יכולת לא לשים מוזיקה ישראלית בכלל :) לועזית יותר עושה לי את זה.

השאר תגובה