סיכום אלבומי השנה 2014

לא רק שכבר הגיע לו חודש דצמבר (ואיך הוא באמת הגיע שוב כל כך מהר, 11 חודשים לא אמורים לעבור יותר לאט?!) וגם הוא כבר לקראת סיום. וכך הצטברה לה שנה שלמה של מוזיקה שצריך וראוי לסכם.

הרבה עבר לי באוזניים השנה ששייך ל- 2014. אפשר אפילו לומר שקצת הגזמתי ורדפתי אחר הכמות של האלבומים החדשים שאני יכול למצוא ולהביע עליהם דעה אישית (זה היה שכיח יותר ככל שדצמבר התקרב) בעיקר כדי שאוכל להנפיק סיכום שנה מגוון, מעניין ושיהיה בעל הטעם הייחודי של הבלוג. אבל זה בהחלט סיכום שאני שלם אתו ושמביא לי הרבה סיפוק. כך שהאמצעים היו בהחלט כשרים גם אם לא יחזרו על עצמם שנה הבאה.

אני מודה, לא היה קל להרכיב את הרשימה הזו. כמות אלבומי 2014 ששמעתי הייתה ממש גדולה עד שהתפתיתי להגדיל את כמות האלבומים שיופיעו ברשימה אל מעבר לגבול ה- 50. לפעמים אני בהחלט יודע למתוח את הקו ולהגביל את עצמי. לפעמים…
משהו מעניין שנתקלתי בו הפעם, וזה מה שמהווה את הבעייתיות מבחינתי, זה שהאלבומים משום מה הסתדרו להם בקבוצות איכות בראש שלי והיה לי קשה להפריד ביניהם ולדרג אותם אחד מול השני. כך נוצר לו מצב שבשלב מתקדם עוד לא היה לי נציג שייקח את התואר "אלבום השנה 2014", ולמעשה כל החמישייה הראשונה שלי עשתה לה Royal Rumble באוזניים שלי ורק הייתי צריך לחכות קצת ולראות מי ייקח את חגורת הזכייה.
דרך אחרת להסתכל על זה היא שבשלב כלשהו היו לי חמישה אלבומים שהיו "האלבום הכי טוב של השנה". וזה מצב די נפלא מבחינה מוזיקלית. כך התסכול הקטן שהרגשתי כשלא הצלחתי להחליט מי ראוי יותר מתגמד לעומת הסיפוק המוזיקלי.

למען הרענון, סיכומים של שנים עברו:
סיכום 2012: חלק א' – מחוץ לעשירייה / חלק ב' – העשירייה
סיכום 2013

רק הבהרה אחת לפני הכיף: עם הסיכום השנה, יותר מכל פעם אחרת, הטקסטים על 20 האלבומים הגדולים התארכו והתעבו להם, הרבה מעבר למה שציפיתי. אני לוקח מראש בחשבון שהרבה ידלגו על הטקסט וזה בסדר גמור מבחינתי. זה גם ברור מהצד שלי – העיקר פה הוא המוזיקה. לכן אני מעודד אתכם, אם אין חשק לקרוא הכל, בסדר גמור – תעברו על האלבומים והעיקר שתאזינו. בא לכם לקרוא קצת על האלבומים, האמנים ומה הרגשתי לגביהם, מצוין – תקראו בכיף וללא תחושת חובה. אני מרוצה ממה שיצא לי ברוב המכריע של הטקסטים. ואני אעריך את המבקרים בבלוג כך או כך. העיקר שתיהנו מהמוזיקה! (ותעשו אח"כ לייק לעמוד הבלוג בפייסבוק).

50.
Absolutely Free – Absolutely Free
cover
להקה צעירה מקנדה שזה אלבומה הראשון. אני לא יודע עליהם כמעט כלום, אבל הם עושים פסיכדליה אלקטרונית נעימה ומאוד מעופפת.
Earth II

49.
Pure X – Angel
GD30OBH5.pdf
הלהקה ששנה שעברה הביאה את האלבום השני שהכי אהבתי הוציאה השנה אלבום שלישי וזה ממש לא אותו חומר מנתץ לבבות משנה שעברה. הפעם ההפקה משויפת, הסאונד מאוד חם והכיוון הוא יותר ענוג וחלומי, אבל זו האזנה נחמדה מאוד.
Heaven

48.
Ariel Pink – Pom Pom
cover
כנראה האלבום המעצבן הכי טוב שיצא השנה. יש פה לא מעט הברקות מוזיקליות כבירות שנחבאות בין עומס לא ייאמן של הפרסונה המגלומנית של אריאל פינק ושל ההיפר-פופ הרדיואקטיבי שלו. האלבום נסגר בשיר נפלא ביותר. רק להוכיח שזה אלבום קשה לצליחה אבל עם הרבה יתרונות.
Dayzed Inn Daydreams

47.
Hauschka – Abandoned City
cover
פסנתרן גרמני שיוצר לבדו על פסנתר עם שלל טריקים מוזיקה מורכבת ומרובת קליימקסים, כאילו היה הרכב פוסט-רוק מהשורה (כדאי לצפות בקליפ המצורף כדי להבין איך הוא עושה את המוזיקה).
Elizabeth Bay

46.
Tweedy – Sukierae
cover
הפרויקט החדש של ג'ף טווידי (Wilco) עם בנו המתופף. אלבום כפול ועמוס בשירים. לא מעט צלילים כיפים ונחמדים וכמה שירים מעולים.
Slow Love

45.
Cheveu – BUM
cover
להקה צרפתית ומחורפנת שזהו אלבומה השלישי. ממש לא קל לעיכול, מאוד מוזר ואדג'י. אבל אחרי שעוברים את ההלם הראשוני שנגרם מחלק גדול מהשירים מגלים מוזיקה טובה וכיפית.
Johnny Hurry Up

44.
Marissa Nadler – July
front
אלבום פולק, מופנם ומסתורי. מלא נופך ובשר בסאונד ובשירה. לקח לי המון זמן עד שהצלחתי לפצח את האלבום, אבל ברגע שהוא נפתח מתגלים כמה שירים מצוינים ומפוארים.
Was it a Dream

43.
Avey Tare's Slasher Flicks – Enter the Slasher House
cover
אל תסתכלו עליי ככה, זה אמור להיות כבר ידוע היטב שיש לי תסביך קשה בכל מה שקשור ל- Animal Collective ושלל נספחיהם. גם מפני הפרויקט החדש של Avey Tare אני לא חסין. הצלילים האלה עושים לי ממש טוב, גם אם זה די רחוק מלהיות השיא המוזיקלי שלו.
Little Fangs

42.
Amen Dunes – Love
cover

פולק פסיכדלי לו-פיי-י, פרויקט של איש אחד בעל חותם מרתק שלא מרפה. גולמי למדי אבל זה כנראה חלק גדול מהקסם.
Lonely Richard

41.
Gruff Rhys – American Interior
LP packshot
האלבום החדש של סולן ה- Super Furry Animals שהוא פרויקט קונספט הזוי וחוצה מדיום (יש גם ספר, סרט אפליקצית סלולר וקליפ לכל שיר). אלבום מאוד מגוון עם כמה וכמה שיאים. וגם כמה שירים שהם פחות.
American Interior

40.
The Brian Jonestown Massacre – Revelation
cover

נו, אלבום חדש לאנטון ניוקמב והבריאן ג'ונסטאונז שלו. איך אפשר להגיד לא? הרבה שירים עם הטעם הנאו-פסיכדלי המוכר (והטוב) שאנחנו רגילים לקבל מהלהקה וכמה שירים עם טוויסטים רעננים של אלקטרוניקה רפטטיבית (ביקורת על האלבום ועל ההופעה)
Vad Hände Med Dem

39.
הפה והטלפיים – תחת
cover

כבר עברו שש שנים? אז הנה עוד אלבום ללהקה וספר החוקים. הם תמיד טובים אלה, עם הרוק המתוחכם והאינפנטילי שלהם. כיף להירגע עם אלבום שלא לוקח את עצמו ברצינות ועדיין מלא ברעיונות מוזיקליים מוצלחים.
שלוק בטון

38.
The Soundcarriers – Entropicalla
cover
אלבומה השני של להקת הפסיכדליה האנגליה שלוקחת את הרטרו שלה מאוד ברצינות. טונות של טרופיקלה יש פה (כיאה לשם האלבום) וגם לאונג', אורגני סיקסטיז וחלילים. אמנם הם מתפלשים עד המותניים במושאי ההשפעה שלהם, אבל הם עושים הקטע שלהם טוב וברמה גבוהה.
Low Light

37.
Morgan Delt – Morgan Delt
cover

אלבום הבכורה של פרויקט הנאו-פסיכדליה של איש אחד המגיע מהחוף המערבי של ארה"ב. אלבום שטוף אסיד, אפקטים מרוחים וצבעוניות מעורערת. אלבום ייחודי למדי.
Barbarian Kings

36.
Drive-By Truckers – English Oceans
cover

האלבום הראשון שיוצא לי לשמוע מאת אגדת הרוק הדרומי בת ימינו. יופי של אלבום עם מספר מפתיע של שירים שחודרים עמוק. האלבום יצא ממש בתחילת השנה ולמרות שהוא לא העיף לי את הראש, הוא אחד האלבומים שחזרתי אליהם הכי הרבה השנה. הוא פשוט עושה לי טוב.
When He's Gone

35.
Liars – MESS
cover

אלבום חדש לאחת הלהקות הכי יצירתיות ואקלקטיות שפועלות כיום ואני מטורף עליהם כבר שנים בדיוק מהסיבות האלה. האלבום החדש הוא לא פאר היצירה של השלישייה הברוקלינאית, אבל הוא כן פסיכי ומאתגר, מצחיק וביזארי. חצי האלבום הראשון הוא משוגע וצבעוני, החצי השני יותר אלקטרוני ורגוע. ובשני הצדדים יש שירים חזקים.
Pro Anti Anti

 34.
Temples – Sun Structures
cover

פופ פסיכדלי צבעוני עם נגיעות רטרו. אלבום מהנה עם חופן של שירים טובים ואפילו יצירתיים למדי, אבל חסרה תביעת אצבע ייחודית או משהו שיבדיל אותם מלהקות אחרות בז'אנר (לביקורת המלאה).
Test of Time

33.
Chris Robinson Brotherhood – Phosphorescent Harvest
front
אלבום שלישי ללהקה החדשה של האח כריס לבית Black Crowes. אלבום רוק דרומי שמצא לנכון הפעם לא להכביר בג'אמים ולחפור לי בורות בסבלנות (אני וג'אמים לא מסתדרים כל כך טוב בזמן האחרון). על כן יצא לו אלבום סופר-חביב, עם קצת קווירקים מוזרים שהתחבבו עלי מאוד עם ההאזנות וגם כמה שירים מצוינים.
Badlands Here We Come

32.
Cloud Nothings – Here and Nowhere Else
cover
אלבום שלישי ומשויף ללהקה הצעירה שבאלבומה הקודם ניקבה לי חור בבטן מכל האנרגיות שהתפוצצו לכל עבר באלבום, הפעם החספוס נהיה חלק והסולן כבר לא רושף עשן, אבל האנרגיות עדיין שם והרעננות הבועטת של הלהקה בוהקת למרחק.
Now Hear In

31.
Todd Terje – It's Album Time
GD30OBH5.pdf

זה ה- Daft Punk של השנה, רק קצת פחות מסחרי ולכן מתחלק לי יותר בקלות בגרון. כיף גדול של אלבום. טריה הוא מפיק נורווגי משופשף שהוציא השנה אלבום בכורה והוא פשוט קורע את זה. בכל מה שנוגע למוזיקת ריקודים איכותית, זה הדבר הכי טוב ששמעתי השנה (כנראה שזה לא הרבה כשזה בא ממני).
Alfonso Muskedunder

30.
Ambarchi • O'Malley • Dunn – Shade Themes From Kairos
cover

אלבום דרון ואקספרימנטל שהוא שיתוף פעולה של שלושה שמות גדולים בכל מה שנוגע לדרון, אמביינט ופסיכדליה מטונפת. אלבום כבד מאוד, קיצוני ומאיים אבל האזנה מאוד אפקטיבית ומרתקת.
Circumstances of Faith

29.
רות דולורס וייס – בשפת בני האדם
cover
אלבום חדש לבכירת הזמרות הישראליות בימינו. הפקה עבה, משכרת עם הרבה גוונים נהדרים של ג'אז ודולורס וייס מעטרת בנדיבות כל שיר בקולה המפואר והמושך. אלבום שמאוד הפתיע אותי בכמה שנהניתי ממנו. אובייקטיבית הוא כנראה לא הכי טוב שלה, אבל זה כן האחד שאני הכי אוהב.
אני אבער

28.
Team Me – Blind as Night
cover

חבורה של נורווגים חינניים שעושה ארט פופ גרנדיוזי עם שירת מקהלתית יפה שמשמחת אותי מאוד בחלק מהזמן ומרגשת אותי מאוד בחלק האחר. אני נהנה לעקוב אחריהם כבר אלבום שני ברציפות.
Blind as Night

27.
Woods – With Light and With Love
cover

פיתחתי השנה אובססיה ללהקה הזו. מתוך צפייה לאלבום הנוכחי עברתי על כל פינה בדיסקוגרפיה שלהם, ולא נשאר עוד מה ללקט. אבל בסוף הגיע האלבום. הוא אלבום יפה, עם מגוון של שירים יפים, וגם כמה סוחפים. אבל הוא שונה מהאלבומים הקודמים בכך שהוא בעל ערכי ההפקה הגבוהים ביותר עד כה, ובכך משהו מהקסם הגולמי של הלהקה נעלם. עדיין אני נהנה מאוד מהאלבום בכל האזנה.
With Light and With Love

26.
The Wilderness of Manitoba – Between Colours
cover

להקת פופ-רוק-פולק מקסימה שאני עוקב אחריה כמעט מראשית דרכה. אלבום רביעי יפה ונוגע שמגוון את כל סגנונות ההתמחות שלהם. סוג של גירסת האינדי-פולק של פילטווד מק מאמצע הסבנטיז.
Leave Someone

25.
Gum – Dolorean Highway
cover

אלבום פופ פסיכדלי קסום וטריפי למתופף והמולטי-אינסטרומנטליסט של Tame Impala. אלבום מאוד מתוק וכיפי.
Misunderstanding

24.
The Phantom Band – Strange Friend
cover

אלבום שלישי ללהקת הסקוטים האלה. אינדי-רוק בוגר ואחראי עם צדדים פרועים וצעירים שמבליחים ללא הפסק. כך או כך זה אלבום טוב ומלא כוח.
Atacama

23.
Comet Control – Comet Control
cover

להקת Heavy Psych קנדית באלבומה הראשון. גיטרות כבדות שלפעמים איטיות ולפעמים מנסרות עם שירה עצלה שמושכת את השירים כל הזמן כלפי מעלה. אלבום נהדר שאמנם חסר בשירים שמתבלטים במיוחד, אבל הוא מאוד אחיד עם מוזיקליות מפרקת עצמות. והעטיפה מגניבה ומצוינת ביותר!
Ultra Bright

22.
Spoon – They Want My Soul
cover

אלבום נוסף ללהקת האינדי-רוק הותיקה, ובדיוק כשהייתי משוכנע שהם כבר מזמן לא בכושר ואיבדו את הטאץ' – הם מביאים אלבום משובח, רענן שאינו ממחזר ממש את הנוסחה הספון-ית, בערך באותה מידה שהם לא ממציאים עצמם מחדש. אלבום שנכנס לקאנון הספון-י בכבוד.
Rainy Txi

21.
The Life and Times – Lost Bees
cover

ייתכן ומדובר באלבום הגיטרות הקטלני ביותר של השנה. להקת אינדי-פוסט-הארדקור משובחת שאלבומה הקודם הטריף אותי והשתחל בכבוד למקום החמישי של סיכום 2012. האלבום החדש אמנם נטול הקונספט המעניין והגישה האקספרימנטלית של קודמו, אבל גם בגישה הישירה והנוכחית מצאתי את הלהקה בכושר שיא.
Again
Ice Cream Eyes

20.
Sinkane – Mean Love
cover

מתחילים את עשרים הגדולים עם אלבום כיפי וחמים (אבל שלא תתרגלו לזה, כן?). מאחורי השם Sinkane עומד לו אחמד גאלאב הסודני שחי כיום בארה"ב. מולטי-אינסטרומנטליסט צעיר שכבר ניגן עם כמה שמות מכובדים ומצוינים כמו Caribou, of Montreal ו- Yeasayer וזה לו האלבום השלישי.

הפוטנציאל מבחינתי היה כבר באלבומו הקודם שהיה כיף חיים שמשי וממריץ מאוד אבל גם מאוד גולמי. האלבום החדש הוא לגמרי קפיצת מדרגה. אל תוך האפרו-ביט והסינת'-פ'אנק-ג'אזי של האלבום הקודם, מחודר המון לב ונשמה בצורתם של כמה וכמה בלדות כובשות וחמימות. הקול המתוק של גאלאב והבאס השמן נותנים את הקונטרסט העצל לשמחת החיים התמימה והקופצנית שהתלווה אל האלבום הנוכחי הישר מהאלבום הקודם. אבל עם כל העומס הז'אנרי שמתגלם בעיבודים הצבעוניים ובשילוב הכלים המעניין, חשוב לציין שבבסיסו האלבום הזה מתמקם על הקצה המאוד פופי של הסקאלה, ועל כן נגישותו ותפקודו כאסופת earwoorms היא מהממת.

אני לא מרגיש ש- Sinkane הגיע באלבום הזה למיצוי הפוטנציאל שלו, לדעתי האלבום הבא שלו צריך להתנסות בנדידה לפרקים מגבולות הפופ המהוקצעים (יחסית). אני חושב שיצאו לו מטעמים גדולים עם ההעזה הזו. העיקר הוא שיש למה לצפות לו.

How We Be
Hold Tight

19.
Jenny Lewis – The Voyager
cover

ג'ני לואיס הנפלאה חזרה אלינו השנה לאחר שש שנות שתיקה (ככל שזה נוגע לקריירת הסולו שלה). התרגשתי וציפיתי מאוד לקראת האלבום הזה. לואיס היא מוזיקאית אלט-קאנטרי נהדרת ומהאהובות עליי ביותר כרגע. לאחר שני אלבומיה הקודמים שהיו מאוד שורשיים ומורכבים למדי מבחינה מוזיקלית, האלבום החדש לוקח כיוונים הרבה יותר פופיים, ומקבל המון השראה מפליטווד מק של שנות השבעים המאוחרות. ייתכן שלא הייתי מקבל בצורה כה חיובית אלבום שלוקח את הבחירות האלו מצד אמן אחר, אבל ג'ני לואיס היא לא כמו האחרות. קולה המוזהב הופך אפילו את השירים הפחות מעניינים לשווים האזנה והתרפקות. ואפילו השיר החלש באלבום והיחיד שאני מגלה אליו סלידה כלשהי, Just One of the Guys, מעמיד נושא מעניין ושורה חשופת עצבים ומפליאה באמביוולנטיות שלה בדבר היותה של לואיס אשה נטולת ילדים בשנות השלושים המאוחרות שלה.

אבל לעסוק בחולשתיו של אלבום כלשהו של ג'ני לואיס הוא עיסוק מיותר, כי הרגעים המרתקים מאפילים בקלות על כל שביב של קנטרנות. למשל, יש את Late Bloomer היפה, ושיר הנושא הסוגר שבשמיעה ראשונה הרגיש לי צ'יזי למדי עם התזמור ה"מתחנף" אבל לאחר עוד כמה האזנות הוא התחיל לגדול לי על האוזן ועכשיו הוא בקלות מהמועדפים עליי באלבום ואני לגמרי עומד מאחורי כל הבחירות המוזקליות הלכאורה פשטניות שלו. וישנו גם את האחד שמתבלט מעל כולם – You Can't Outrun 'Em המצמרר שעוסק באביה שנפטר בשנים האחרונות, אירוע שהאלבום כולו נוצר בצלו.

זה אמנם לא האלבום שציפיתי לו לאור שני האלבומים הקודמים והטובים יותר של הגברת לואיס, ועדיין אני מרגיש מאוד בר מזל שקיבלתי את האלבום הזה כמו שהוא.

You Can't Outrun Em
The Voyager

18.
Freeman – Freeman
cover

Covert Discretion, שיר הפתיחה באלבום הזה בן 5 דקות. 4 הדקות הראשונות שלו מורכבות מנוכחות של קול וגיטרה מתוקים ורכים שעושים את שלהם בניגון נינוח. רק לקראת סוף הדקה הרביעית העסק מתחיל להתפתח ואז קצת אחר כך הכל לפתע מתפוצץ. בסופו של השיר, לאחר שהמאזין קיבל את הסטירה לעור התוף שלו, כבר כל השיר נראה ומרגיש שונה לגמרי. אם אתם מחפשים איך לקנות אותי עם מוזיקה, זו בהחלט אחת הדרכים היותר יעילות בספר.

אארון פרימן הוציא השנה את אלבומו הראשון תחת השם Freeman אבל לפני כן הוא פעל במשך 28 שנה (עד שפרש לפני שנתיים) כחלק מהצמד המוביל של להקת Ween, להקת שוליים אגדית שבעווני עוד לא יצא לי לצלול לדסקוגרפיה שלהם הסופר-מומלצת שלהם (כך אומרים אנשים שיודעים משהו).

אופי האלבום החדש מאוד נינוח ומתבסס ברובו על להקה רגועה וגיטרה קלאסית, אבל גם לא בוחל ברגעים הנכונים להעלות את הווליום ולגוון את התערובת בקלילות ראויה לציון. טיפה כלי מיתר פה, קצת אורגן שם ועוד כל מיני נגיעות מחושבות.

לבסוף, זה אלבום של סינגר-סונגרייטר ותיק שרק בא לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב ולא עושה מזה עניין גדול. זה פשוט אלבום נעים להאזנה שגם מצליח להפתיע את המאזין שוב ושוב. אמנם שום שיר באלבום לא משתווה עבורי לשיר הפותח. אבל, נו, גם מעט מאוד אחרים השנה הצליחו להשתוות או להתעלות עליו ועל הקריאות של האיש בשנות ה- 40 שלו שממש רוצה להאמין שהוא לא ימות לעולם.

נ.ב.
השיר הסוגר את האלבום הוא בלתי נסבל ובעצם בכלל לא קיים מבחינתי.

Covert Discretion
El Shaddai

17.
Linda Perhacs – The Soul of All Natural Things
cover

אין ספק שזו שעתם של הזקנים. בשנים האחרונות אנחנו מוצפים בקאמבקים חסרי תקדים, במיוחד כשמדובר באמני פולק. מנקודת המבט שלי זו אחת התופעות הכי משמחות שמתחוללות כרגע בעולם המוזיקה.

לינדה פרהאקס היא אחת הדוגמאות היותר טריות (!) שיש לי להציג. את אלבומה הראשון והקודם היא הוציאה בשנת 1970. האלבום Parallelograms הוא יצירת מופת של אסיד פולק. בזמן אמת הוא לא היה קיים מבחינת הכרה ופרהאקס הפסיקה לגמרי את עיסוקה במוזיקה. רק שנים רבות לאחר מכן, כשהאספנים השרוטים גילו את האוצר הזה, מפה לאוזן אלבומה היחיד של פרהאקס הפך לשם דבר בעולם הפולק ואספנות התקליטים. כחלק מזריחת גל הפריק פולק וה- New Weird America של העשור הקודם, ההתעניינות באלבום רק התגברה עד שב- 2005 יצאה לאור הוצאה מחודשת של האלבום.

וכמו Vashti Bunyan ו- Bill Fay לפניה, מוזיקאי עכשווי פנה אל פרהאקס, הפציר בה לחזור ליצור מוזיקה ועזר לה להקליט אלבום נוסף (במקרה של פרהאקס זו הייתה Julia Holter).

ההפתעה הגדולה מבחינתי (לפחות השנייה הכי גדולה, אחרי עצם הידיעה הזו) היא שהאלבום החדש לא נופל בהרבה מקודמו בן ה- 44 שנה (בכל זאת, יצירת מופת). קולה העדין אך הבטוח בעצמו של פרהאקס עדיין עושה פלאים ומשוויץ בפני המאזין עד כמה הוא עדיין צלול ומרגש. זה אלבום ייחודי ולא מובן מאליו, אבל מי שמכיר ואוהב את האלבום הראשון ומצפה לקבל בדיוק את אותו הדבר צפוי לאכזבה. יש הרבה הבדלים בין השניים. באלבום החדש ההפקה הרבה יותר בוהקת ומשויפת וגם האלמנטים המוזיקליים מגוונים יותר.

בשיר הפתיחה ישנו מקצב ספרדי שמשתלט החל מאמצע השיר, בשיר Intensity התופים וכלי ההקשה (ויש גם נגיעות של אלקטרוני!) בונים מקצב מהיר ואינטנסיבי (ולכן השם?) ומובילים את השיר בתנופה קדימה (וזה מעולה!). אבל בהחלט יש עדיין את הפולק המזוהה עם פרהאקס. השיר Freely המרהיב בעדינותו הוא דוגמה טובה לכיוון הזה.

אני לא שלם עם כל הבחירות שנלקחו עם השירים, ולא כל השירים שבו את ליבי, אבל כשלם זהו אלבום יפהפה עם הפקה מרהיבה וצרור מרשים של שירים מעולים.

בתזמון מצויין גיליתי בימים האחרונים שלינדה פרהאקס עובדת כרגע על האלבום השלישי שלה. הו, האושר!

Intensity
Freely

16.
Carla Bozulich – Boycover

אם אני צריך לקחת רק תופעה אחת מהשנה הזו (אבל איזה מזל שאני לא צריך!), זה ללא ספק יהיה Constellation Records. הלייבל הקנדי הזה שמזוהה בעיקר עם סצינת הפוסט-רוק של מונטריאול, סיפק השנה שורת אלבומים מפתיעים ומיוחדים אחד אחד. הראשון מבין מספר אלבומים שעוד יופיעו בסיכום שלי הוא אלבום הסולו הרביעי של קרלה בוזולמשהו (טוב, אין לי מושג איך לתעתק את שם המשפחה שלה לעברית, אז למרות שאני לא מכיר אותה אישית אני בוחר הפעם לדבוק בשמה הפרטי).

קרלה היא מוזיקאית אמריקאית ותיקה למדי שעוסקת בעיקר באקספרימנטל ואוונגרד, בצורת יחיד או כחלק מהרכבים קטנים ונידחים שהובילה לאורך שני שלושת העשורים האחרונים. אבל מצידי השנה הייתה הפעם הראשונה ששמעתי עליה או ממנה וסערת הנפש החזקה שסחפה אותי בעת שהאזנתי שוב ושוב ל- Boy היא בהחלט עדות לכך. בשום אופן לא ידעתי למה אני נכנס.

קרלה ניחנה בקול חזק, מאיים ועל זמני. היא מובילה ויוצרת סביבה מוזיקה מסתורית ושבורה עם אווירה מאיימת ואפלולית וכל זה בלי באמת להעיק על המאזין ולשבת לו על הלב. וזה כנראה ההישג הכי גדול שלה באלבום הזה.

קשה לתאר ממש את המוזיקה שמקיפה את קלרה. רוב הזמן הכלים רק מכים בעדינות רבה בלי ליצור מלודיה רציפה. מאוד מפורק ומבולגן אבל כך גם מאוד מתוכנן ומחושב. והכל תורם המון למתח שנבנה בשירים ומקבל פורקן (או לחילופין דחיפה קדימה) בידי קולה העוצמתי של קרלה.

האלבום המיוחד הזה הוא ייצוג ראוי וראשון ברשימה לשנה הנהדרת שעברה על Constellation. אני יכול לראות איך האלבום היה יוצא בלייבל אחר, אבל אני כל כך שמח שהוא יצא אצלם.

Lazy Crossbones
Danceland

15.
Fear of Men – Loomcover

הלהקה המקסימה הזו עם השם המאיים (אבל מורכבת למעשה משתי נשים ושני גברים, זה הפתיע גם אותי) מגיעה מברייטון, אנגליה ו- Loom הוא אלבומה הרשמי הראשון. המוזיקה שהם עושים היא תזקיק טהור של Twee ואינדי-פופ רוק. מהצד הרוקי של המשוואה, הלהקה מאוד מגובשת. נגינה מאוד בטוחה בכל הכלים. האמת שיחסית למוזיקה מאוד פופית, הם שולטים בגיטרות ובתופים בחיוניות רבה. הגיטרות לא פעם מצליחות ממש להרעיד את שערות האוזניים, אבל בלי להגזים עם זה. ואילו המתופף עושה עבודה די מושלמת במחלקת הקצב. התיפוף שלו מאוד יציב, צלול ומתבלט. אני ממש נהנה לשמוע אותו. מהצד הפופי, הלהקה הזו היא ממש עילוי. השירה של הזמרת היא מהטובות ששמעתי השנה ורוב השירים באלבום הם סוכריות קליטות ומתגלגלות שעושות הרבה נעים וכיף בלי להיות שחוקות לרגע.

האמת היא שברמת העיקרון מגיע לאלבום הזה מקום הרבה יותר גבוה. בבסיסו הוא עד כדי כך טוב. הסיבה שהוא נאלץ להסתפק "רק" במקום ה- 15 היא שערכי ההפקה בחלק מהשירים (ודווקא בשירים הכי טובים) הם די על הפנים. לא מצאתי לכך עדות, אבל נדמה שרק לאחר הקלטת האלבום, בשלב הפוסט-פרודקשן מי שהיה אחראי על התהליך החליט מתוך קפריזה לתת לשירים אופי קצת יותר נוקשה ולו-פיי. כך בגלל החלטה טכנית גרידא במקום שכל הנגינה והשירה תקבל חלל להתפרץ בו, יש קצת הרגשה דחוסה ובחלק מהזמן אפילו ממש צרימה (ודווקא התופים לא נפגעים ונשמעים תמיד מצוין להפליא). באלבום עם שירים כל כך טובים וחכמים ליפול דווקא עם המיקס/מאסטרינג זה פשע של ממש. כל כך חבל לי כי בכל האזנה לאלבום אני ממש נהנה מהשירים אבל תמיד יש את הרגיעים בהם אני קצת חורק את השיניים.

אבל גם עם המגרעה הזו, Loom הוא אלבום משובח ואף מהטובים ביותר שהז'אנר הזה הפיק בשנים האחרונות.

Luna
America

14.
Circulatory System –  Mosaics Within Mosaicscover

זה הולך להיות אחד קשה. לפעמים הסיבות שאני מתחבר לאלבום כלשהו הן כל כך אמורפיות עד שקשה לי לשים עליהן את את האצבע. האלבום החדש והשלישי במספר של Circulatory System הוא ללא ספק הבולט בסיכום (אם לא היחיד) שנושא עמו את המטען הזה. אבל עם אלבום שהוא ממש יצירת אמנות מודרניסטית, פיקסו-ית אפילו, זה אך טבעי שיהיה קשה להביא אל הכתב את המחשבות שמתרוצצות בזמן ההאזנה ליצירה נסיונית כזו.

אז אנסה עם קצת רקע. הלהקה היא חלק מקולקטיב השוליים האגדי מאת'נס, ג'ורג'יה – אלפנט 6. קולקטיב שהביא לעולם בין היתר את Neutral Milk Hotel, of Montreal ורבים אחרים. Circulatory System היא להקת הבת של Olivia Tremor Control ולמעשה ממשיכת דרכה. שתי הלהקות האלו התמקצעו בפופ פסיכדלי מפורק ומרוסק באלבומים מרובי רצועות קצרות. הסיכוי למצוא איזשהו קטע בעל מבנה של "שיר" הוא נמוך מאוד. מצד שתי הלהקות ישנה התעסקות רבה בסאונד קולאז'ים, סוג של קופי-פייסט של קטעים מוזיקליים קטנטנים (ומקוריים) לכדי שלם גדול אך לא אורגני במתכוון. כל הנ"ל נכון כמובן גם לגבי האלבום החדש.

אוליביה טרמור קונטרול הותיקה יותר הוציאה רק שני אלבומים במהלך שנות התשעים ואז התמוססה כשחלק מהחברים עברו להקים את Circulatory System והוציאו שני אלבומים במהלך העשור שעבר. (אגב, אוליביה טרמור קונטרול חזרו לחיים לפני כשלוש-ארבע שנים והתחילו להקליט אלבום חדש. במהלך ההקלטות נפטר ביל דוס, אחד משני מנהיגי ההרכב. ההקלטות כמובן התעכבו בשל כך, אך בכל זאת המשיכו עם שאר חברי ההרכב. האלבום היה אמור להשתחרר השנה אבל זה לא קרה).

בשונה משני האלבומים הקודמים ורוב היצירות המזוהות עם אלפנט 6, האלבום החדש הוא בעל טון מלנכולי למדי. העליצות ששרתה לרוב ביצירה של הלהקה כמעט ולא נמצאת כאן. במקום זה ישנו הלך רוח מאוד עצל, כמו של נשיאת רגליים כבדה ומדוכאת. אולי אין לזה בסיס, אבל אני מרגיש שהאלבום מאוד מושפע ממותו המצער של החבר ביל דוס. אני מאוד מתחבר למוזיקה של הקולקטיב וכך גם עם האלבום הזה, גם כשהאווירה היא לא מה שהתרגלתי לקבל מהם.

בבחירת השירים הפעם אני גם נתקל בקושי עצום. זו יצירה שמדגימה במופתיות למה טוב פורמט ה"אלבום". הוא מכיל 31 שירים (רבים מהם באורך של פחות מדקה) וככה הוא גם אמור להישמע – באופן רציף כשכל רסיסי הרצועות יוצרים נרטיב מעניין וצבעוני אך בעל גוונים מאוד אחידים. יש פה מאות אם לא אלפים של רעיונות מוזיקליים מבריקים אבל כאלה שעובדים רק בהאזנה רציפה לאלבום, ולא במנותק אני חושש. אני מוצא את היצירתיות הרבה שקורנת מהאלבום מרתקת, יפה ואף מרגשת לא פעם. אני מצרף כמה קטעים שיתנו רעיון בסיסי למה קורה באלבום, כאלה שכן עובדים איכשהו מחוץ לקונטקסט הכללי אבל בטוח לא נותנים את התמונה הגדולה והמרובדת של האלבום כולו.

Do You Know What's Real?
Stars and Molecules

13.
Stardeath and White Dwarfs – Wastoidcover

אוציא את זה בזריזות מהמערכת – דניס קוין, סולן להקת Stardeath and White Dwarfs הוא האחיין של וויין קוין, סולן ה- Flaming Lips; לא רק זה, אלא גם הלהקה הראשונה מאוד מושפעת מהאחרונה (בלשון הממש מאוד מעטה) ולבסוף אלבום האחרון של ה- Flaming Lips היה אלבום השנה שלי ל-  2014. רק לפי נתוני הפתיחה האלו אפשר להבין שהנטייה הטבעית שלי היא להיות מאוד בעד האלבום הזה Wastoid. וזה בכלל עוזר שדניס קוין וחבריו הינם חניכים מצטיינים של התורה הפסיכדלית שהדוד שלו מנסח ומלמד מזה שלושים שנה.

הלהקה הצעירה לוקחת באלבום זה, השני שלה, בסיס של נאו-פסיכדליה כבדה למדי וטריפית מאוד, מערבבת לתוכו כמות יפה של אינדי-רוק עכשווי בשביל הנגישות, קצת גיטרה קלאסית בנקודות מפתח וכמה מנות של מלנכוליה. יש מספר שירים קליטים מאוד, כמה נסיוניים מאוד ויש גם אירוח אחד של להקת המנטורים מהפסקה הראשונה (בשיר שנשמע כאילו נשאר במיוחד בצד מהאלבום The Terror של שנה שעברה, אפשר לומר שהוא מצא חן בעיניי…), ועוד אירוחים של חברים אחרים מאותה כנופיה צמודה. מה שיוצא זה אלבום שהוא שקית הפתעות מגוונת, לא צפויות ושלא חוזרת על עצמן. וזה תמיד תענוג להאזנה עבורי.

בתור צ'ופר אנחנו מקבלים גם עטיפה מוזרה ומהפנטת, שכל הזמן מושך את העין ומבקשת בחינה לעומק. אני מת על העטיפה הזו וחושב שהיא שידוך מושלם לאלבום הזה. משהו בקריפיות של הדמות וההרגשה הנעימה (יחסית לדימוי הקריפי) שהאמנות והצבעים משדרים מתאימים לי בול למוזיקה הטריפית והמעורערת שמתפרצת מתוך כל אחד משירי האלבום ולופתת לי בחוזקה את האוזניים.

The Frequency
Sleeping Pills And Ginger Ale

12.
The War on Drugs – Lost in the Dreamcover

לא קשה לשים לכך לב, אבל משהו ממש טוב עובר על הלהקה הזו בשנה האחרונה. בתחילת השנה הם הוציאו אלבום מגדיר קריירה, שהוא קפיצת מדרגה רצינית לעומת כל דבר שעשו עד אז. ומרגע ששחררו אותו הם גם עבדו קשה על מנת לקדם את האלבום ובו-בעת נתנו לתקשורת מוזיקת השוליים לעשות זאת עבורם. וכפי שניתן לראות באינספור סיכומי שנה שצצים כל יום, האלבום החדש של הלהקה ממש התפוצץ וסחף אליו המוני מאזינים שנשבעים בשמו.

השאלה היא מה יש בו באלבום האדג'י הזה, האלבום הממש לא מובן מאליו הזה שמביא אליו כזו אהבה. האמת היא שהרבה יותר קל לי לענות מה היה בהופעה הגדולה שלהם שראיתי השנה שהיה כה מסעיר עבורי מאשר לענות על השאלה הזו לגבי האלבום. אין ספק לגבי זה, מבחינתי זהו מקרה קלאסי של הופעה בונה אלבום, ולא להפך. אבל אני אנסה להחיל את דברי על שניהם. 

יש פה שני דברים לדעתי. קודם כל, פשוט שדרוג בכתיבת השירים (מבחינה מוזיקלית). עם האלבום החדש זו הפעם הראשונה שאני נהנה לשמוע שירים שלהם, וזה הרבה. פשוט ההרגשה הזו של להיסחף עם שיר כלשהו ולתת לו לקחת אותך למקומות מעניינים. כה בסיסי וכה חשוב וזה קורה באלבום הזה לא מעט. ישר עם Under the Pressure הפותח, המורכב והארוך, מיד אחריו עם Red Eyes זה קורה שוב ואז שוב ושוב לאורך כל האלבום.

דבר שני – השפעות. באלבום זה הסולן והיוצר המרכזי בלהקה, אדם גרנדוסיאל אימץ אל שירי האמריקנה האורבנית שכתב השפעות אייטיז כבדות מהזן הנסבל, והוא הלך עם זה עד הסוף. מה שיצא הוא אלבום שלם שעומד מאחוריו ברוס ספרינגסטין חבוק ידיים עם חיוך קל על שפתיו שנמצא בחלל גדול ועתיר ריוורבים והכל עם סאונד שנשמע נוסטלגי אבל מתחמק באלגנטיות מלהיות צ'יזי. אני אישית לא חסיד של ההפקה שהאלבום מתהדר בה (על פי רוב, הפקות עם ריוורב גדול גורמות לי דרגות שונות של פריחה), ועדיין אני לא יכול להתנגד לאלבום הזה. משהו ממש חכם, רגיש וגדול מבחינה מוזיקלית קורה בו גם אם הרבה מזה הוא להיתלות בחכמה בהשפעות הנכונות.

דבר נוסף ששמתי אליו לב בהופעה זו הנוכחות הגדולה והצנועה בו זמנית של הסקסופון בריטון. הנגן שלו לא עושה יותר מדי, אבל מספיק כדי לעשות הבדל עצום. באלבום עצמו לא הבנתי בכלל שזה סקסופון שנותן את הנפח העצום לשירים. ובכלל, מי שמכניס סקסופון בריטון לאינדי רוק שלו זכאי לשבחים בתור נקודת מוצא.

למרות שזה ללא ספק האלבום הכי טוב של הלהקה עד כה וזה שקיבל את מירב תשומת הלב, יש להם עוד מקום לשיפור מבחינתי. לא כל השירים מעניינים באותה מידה, יש קצת זמן מת באלבום, ושוב עצה שלי היא שינטשו לאלתר את הריוורב (אבל יש לי הרגשה שכל העולם לא נמצא איתי באישו הזה, לא שאני מסוגל להבין איך זה ייתכן). אבל האלבום הזה הוא עדיין חתיכת יציאה. אלבום שהוא עולם משלו, אלבום של יוצר מוכשר לעילא ובעל חזון בערך בכמות של הג'ינסים הבלויים בארון של ספרינגסטין. והלהקה, בהחלט מהמעולות והראויות שפועלות כיום.

נ.ב.
לא בא לי לשים את Red Eyes הלהיטי והמצוין. כן, לעשות דווקא!

An Ocean In Between The Waves
Eyes To the Wind

11.
Mujahideen – Dead Languagecover

בכנות, זמן רב ציפיתי והתרגשתי לקראת הכתיבה על האלבום הזה. יש לא מעט סיבות להתרגשות הזו – זה אלבום מיוחד, לא-קונבנציונלי בעליל, וזה פאקינג אלבום ישראלי. מעולם לא היה לי במצעד אלבום ישראלי לפני כן. זו לא עובדה שאני מתגאה בה ומקדיש לה בד"כ יותר מדי מחשבה. אני פשוט לא שומע הרבה מוזיקה ישראלית, ולו בגלל שאני לא חוקר מספיק כדי למצוא את הדברים הטובים. בשנים שעברו, גם אם נפל לאוזניי אלבום ישראלי מצוין, נמנעתי מלערבב אותו עם אלבומי סיכום השנה שלי. ואני באמת לא יכול להצדיק את הסיבה לכך. אבל השנה משהו השתנה ואני שמח על כך.

מוג'אהדין, שלישיית האנדרגראונד הירושלמית, לקחה על עצמה שם מטריד והוציאה השנה את אלבומה הראשון ואותי ממרבץ הנוחות שלי, לפחות במובן מסוים. זה ללא ספק אלבום שקולע בדיוק למוזרויות שאני כה אוהב, ה- rawness שמצליח להתחבב עליי במהרה, אבל יש בו גם מרכיבים טורדי מנוחה ומחשבה. משהו בשילוב של הבס השמן והמאיים ביחד עם השירה שהיא לעיתים על גבול הפייטנות, ומזגזגת תמיד בין אנגלית לעברית לאורך כל 8 השירים של האלבום; הדרך שבה האינדסטריאל, הפוסט-פאנק והאלקטרוני מרגישים יחדיו כל כך טוב וגם מוזר עם האופי הכל כך אנדרגראונד ירושלמי החריג והנסיוני.

בנוסף, יש באלבום מרכיב מזוקק שמגיע ישירות מהאלבומים של אלג'יר. ואם אפשר בטח להסכים על משהו זה שמעט מדי להקות בישראל לקחו השפעה (ישירה או עקיפה) מאלג'יר. וזה כל כך מרענן ומחזק לקבל באלבום חדש מ- 2014 את הגישה היחידה במינה שאפילו אביב גדג' וגבריאל בלחסן הצליחו לייצר רק כשעבדו יחדיו. אבל מוג'אהדין חכמים מספיק כדי שגם השפעה חשובה כזו תישאר רק ברמת התבלין שמעשיר את היצירה ולא תהפוך למרכז שלה.

במקום מסוים האלבום הזה הוא הסיבה שאני מתעקש לייצר שנה אחר שנה את סיכום האלבומים שלי. מצד אחד זה בהחלט להביא קצת הכרה נוספת למוזיקה מעולה שלא מספיק שמעו אותה, אבל אולי יותר מזה – כדי לתעד את קיומם של אלבומים ולהקות שבאמת הולכים רחוק, שוברים מוסכמות וציפיות ובכך מביאים להיווצרותה התמידית של מציאות מוזיקלית מעניינת יותר.

Greed (בצע כסף)
Culture Slaves

האלבום המלא בבנדקאמפ

10.
Damien Jurado – Brothers and Sisters of the Eternal Soncover

האלבום האחרון של דמיאן ג'וראדו היה אירוע מאוד מפתיע מבחינתי. עוד לפני האלבום הזה ג'וראדו הצליח לסקרן אותי, אבל לא באופן שמשך אותי לצלילים שלו בעצמה רבה. לעומת זאת, האלבום האחרון מצליח להוציא ממני קריאות התפעלות בכל האזנה והיו ממש הרבה כאלה מאז יצא בתחילת השנה

אני מאמין שג'וראדו עשה משהו באמת מיוחד באלבום הזה. אין ספק כי הבניה של האלבום הייתה מחושבת בדקדוק, השירים כולם נאמנים לאטמוספרה הייחודיות שמגובשת לאורכו, ועדיין רובם מצליחים להתבלט מעל הקו האחיד. ההפקה והעיבודים מרשימים וללא שום ספק אחת מעבודות ההפקה הכי יפות ומושקעות ששמעתי השנה.

ג'וראדו כותב שירים מאוד אישיים ולרוב מוסיף על גביהם נדבכים מגוונים ומורכבים ובונה סביבם עולמות חדשים. השימוש היפה בכלי המיתר, זמרות הליווי, האפקטים המוצלחים על הווקאלז, הגוונים הקלילים של הפסיכדליה והרבה מאוד אמריקנה מאובקת יוצרים אלבום פולק-רוק מדברי ואל-זמני. תוצר של זמננו שמדבר אל המאזין בשפה עתיקה.

אמנם אני מעריץ ומוקיר את האלבום הזה כשלם, אבל אני לא שלם עם הדרך בה הוא נסגר. השיר האחרון בו הוא שיר חלש יחסית, מיותר ולא מתאים לאחידות השורה בשאר האלבום. אך מלבד בעיה זו, זהו אלבום מאוד חוויתי ומעניין שהוא תענוג של האזנה רציפה.

Silver Donna
Silver Timothy

9.
Iceage – Plowing into the Field of Lovecover

האלבום השלישי של להקת הPאנק הצעירה מדנמרק הוא האלבום הכי טרי אצלי בעשרים הגדולים. האלבום למעשה יצא באוקטובר אבל אני נאלצתי להגיע אליו רק בנובמבר, אחרי שלא אהבתי את האלבום הקודם של הלהקה אבל עוד ועוד אנשים רק המשיכו לשבח את Iceage על האלבום החדש ועל ההתקדמות העצומה שהם עשו איתו. הגעתי סקפטי (כי למה לא אם אפשר), ובהאזנות הראשונות די נפנפתי הצידה את התשבוחות והנהנתי עם עצמי כי כמו שחשבתי זה לא בשבילי, זה לא כזה משהו והקול של הסולן הוא די מוזר וצורם. למרות זאת המשכתי להאזין לאלבום כחלק מהרוטציה הקבועה שלי. ותוך זמן קצר ובלי ששמתי ממש לב התחלתי לטלטל את ראשי לצלילי האלבום והצרחות של הסולן ומיד אחר כך כבר התחילה להתגבש לה בבטן שלי ההרגשה הזו שתמיד מתרחשת כששומעים מוזיקה מאוד עוצמתית ואמוציונלית שמתחברת ישירות ללב ב- 100% הזדהות. הכי הפתיע אותי בתהליך הזה שעברתי הוא הגישה שלי לקול של הסולן. אין לי שום יכולת להסביר איך היחס שלי אליו השתנה ב- 180 מעלות אבל מהמרכיב הכי מרתיע באלבום הפך למעשה להכי חזק, שואב ומושא ההזדהות העיקרי.

ובאמת הטרנספורמציה שהלהקה ביצעה עם האלבום הנוכחי הוא מפתיע ומעורר הערצה. אל הפאנק הבועט והרזה שלהם מהאלבום הקודם הם הוסיפו הפעם פסנתר וחצוצרה (שמישהו יתקשר בדחיפות ל- Antlers ויגיד להם לשמוע את האלבום הזה ולהבין איך אפשר לשלב כמו שצריך חצוצרות באלבום חדש!) בלי להוריד טיפה מהדחיפות והאינטנסיביות של המכלול. כמובן שעם האלבום החדש גם כתיבת השירים השתפרה פלאים, השירים ללא ספק מורכבים ועמוקים יותר מבעבר. והסולן, הו הסולן! הקול המיוזע הזה, אני יכול להקשיב לו במשך שעות על גבי שעות, עם כל הקרביים והרוק שמושלכים ישירות לעבר האוזניים, כשהתסכול והייאוש מובעים בכל הברה והברה שמתגבשות לפנינים יפות ומטונפות בידי הגרון המחרחר הזה.

אין לי די מהאלבום הזה ואני מקווה שהלהקה מבינה שהיא עלתה על משהו גדול ותמשיך קדימה עם היצירה שלה בדרך הזו שהתחילה להתהוות עם האלבום החדש.

Forever
Plowing Into the Field of Love

08.
Owen Pallet – In Conflictcover

מסתמן שאוון פאלט, כנר-העל של עולם האינדי, הוא יציר של טרנספורמציות. עם אלבומו האחרון In Conflict פאלט שוב פעם משנה את עורו, זה אחרי שפעל כמה זמן כנגן ליווי בהופעות של ארקייד פייר ובמקביל פעל תחת השם Final Fantasy והוציא שני אלבומי chamber pop עקומים; אז עבר לפעול תחת שמו שלו והוציא אלבום אינדי פולק מקסים, משויף ונוצץ והשנה הוציא אלבום חדש והרפתקני. באלבום הזה פאלט נטש את האינדי-פולק, אימץ אליו סט כלים אלקטרוני והלחים אותם חזק אל ה- chamber pop שלו.

מוזיקלית השירים באלבום הם כנראה המורכבים ביותר שפאלט יצר עד היום. כל שיר ושיר הוא עבודת הלחנה חכמה ואף מבריקה,  מרובת שכבות ובעלת מבנים מרתקים שממש תופסים את האוזן. זה לא חדש שפאלט מפיק זהב מהכינור שלו, אבל לטעמי באלבום הזה ישנה קפיצת מדרגה בשימוש המחוכם בכינור שמוצמד הרבה פעמים ללופר כדי לייצר צלילים אינטנסיביים ולהגביר בהדרגה, פעם אחר פעם, את קצב פעימות הלב. שני שדרוגים נוספים שהתחוללו ביצירה של פאלט הוא ההתקדמות ההדרגתית אל עבר גבולות שמזוהים יותר עם עולם המוזיקה הקלאסית. זהו חיבור שאינו מובן מאליו ולמרות שאינו בולט או משתלט על היצירה, זה כן נותן נפח ומורכבות ללחנים. השדרוג האחר הוא התפתחות המפעימה בקולו של פאלט. אני לא יודע מה קרה איתו בארבע השנים שחלפו בין שני האלבומים האחרונים שלו, ונכון שהקול שלו לפני כן לא היה בדיוק של ילד בגיל ההתבגרות, אבל באלבום הנוכחי הקול שלו כבר מגיע למקומות מאוד אופראיים וראוותניים מאוד, וזה רק דבר טוב כשזה מתחבר למוזיקליות הגדולה שפאלט מוציא מהכלים הפיזיים שעומדים לרשותו.

בהדרגה אבל ביציבות מרשימה אוון פאלט הופך לאחד המוחות המוזיקליים הגדולים והמרשימים של העת הזו, לפחות מבחינתי. אפילו ברמת הפרסונה שלו, פאלט עושה רושם של אחד האנשים החכמים והרגישים כרגע בעולם המוזיקה. אפשר לראות את זה במאמרים בהם הוא מנתח שירי פופ באמצעות תיאוריות מוזיקליות וכן בדברים שהוא מפרסם בעמוד הפייסבוק שלו, שכמה מהם ממש טלטלו אותי. אני ממליץ לעקוב אחריו. ומוזיקלית הבחור הוא פנומן. לא כל השירים באלבום באותה רמה של השלישייה המופתית שאני מצרף פה, שהם כמה מהשירים הטובים ביותר של השנה עבורי, אבל כל האלבום הוא אוסף חזק של מטעמים שכלתניים ואפקטיביים.

Song for Five & Six
The Riverbed
The Sky Behind the Flag

07.
Big Blood – Fight for Your Dinner Vol. 1
Big Blood – Unlikely Mothersbigblood2

אני פשוט לא יכול להימנע מההתחכמות השנתית שלי. זה גדול ממני. אז גם בסיכום הזה, העשיריה שלי למעשה כוללת יותר מעשרה אלבומים. אבל הפעם אני באמת חושב שזה היה בלתי נמנע ואף מאוד הגיוני כי מדובר בשני אלבומים שונים מאוד ומצויינים מאוד של להקה אחת אהובה ומיוחדת. פשוט לא הייתה שום דרך עבורי להפריד ביניהם.

ביג בלאד היא להקה שהבסיס שלה הוא זוג נשוי מפורטלנד, מיין שמקליטים באולפן הביתי שלהם כמות בלתי הגיונית (לפחות 19 ב- 8 שנים) של אלבומי פולק רעוע, לו-פיי ואקספרימנטלי. את רובם הגדול מאוד של האלבומים הם נותנים להורדה חופשית באתר Free Music Archive. אישית שמעתי כבר ארבעה אלבומים שלהם והם לא נמאסים עליי לרגע. כל אחד מהאלבומים האלה שונה באיזשהו אופן מהאחר. הפולק של הלהקה הולך למקומות שונים ובצורות שונות. כמעט כל טריק שנכתב בספר הארוך והכבד של דברי ימי הפולק מוצא את דרכו בצורה כלשהי לשירים של Big Blood, בטח אם הוא מגיע מהצד היותר פסיכדלי ומעוות של הסקאלה.

Fight for Your Dinner Vol. 1 הוא האלבום הראשון שהלהקה הוציאה השנה והוא למעשה אוסף של של קטעים שלא שוחררו בעבר. עם זאת זה מרגיש כמו אוסף אורגני מאוד שעובד מצוין בדרך שבה הורכב כאילו היה אלבום אולפן לכל דבר. ההקלטות הן מאוד לו-פיי וכל חריקה וחוסר בליטוש מעצים את החוויה המוזיקלית המתגבשת. יש כמה וכמה שירים חזקים באוסף, ישנו הקאבר הכי טוב ששמעתי ל- The Black Angel's Death Song של הוולווט אנדרגראונד, ואם יורשה בלי שזה יגרום להתקף לב המוני או יביא את חמתו של מישהו עליי, ממש מתעלה על המקור בעיניי. יש באלבום גם כמה "סקצ'ים" שכאלה, דיבור בטלפון והקלטות של ילדים. באופן מוזר מאוד, אני ממש שלם עם התוספות האלה לאוסף. בד"כ אני ממש שונא את הדברים האלה. הפעם זה מאוד מוסיף לאווירה שרצף השירים יוצרים.

האלבום השני Unlikely Mothers הוא משהו שונה לגמרי. אלבום כפול של 9 שירים ארוכים-ארוכים ומהפנטים ביותר. ההקלטות האלו הרבה יותר מלוטשות ומוקפדות, האווירה מאוד ספייסית ואפלה והשירים הארוכים יוצרים תחושה של שירי פוסט-רוק מונוטוניים וממגנטים במיוחד אשר אליהם מצטרפת שירה חלומית והזויה. בנוסף לפולק השרוט ה"רגיל" של הלהקה, הם הוסיפו באלבום הזה גם נגיעות אלקטרוניות בצדדים והרבה גיטרות חשמליות חורקות עד כדי יצירה של תערובת שהיא רוק-פסיכדלי כמו שהיא פולק (מאוד פסיכדלי).

מעבר להנאה הגדולה והעמוקה ששאבתי משני האלבומים, הם גם השפיעו עליי עמוקות כשהובילו אותי לחזור ולהמשיך במסע הארוך שלי בהיסטוריה של של הפולק הפסיכדלי והפריק-פולק, מסע שבין היתר הוביל אותי השנה לאחד האלבומים הכי טובים ששמעתי בחיי, והוא אלבום הבכורה של Comus מ- 1971. הלהקה פתחה אצלי השנה רעב גדול לדברים הדומים לאלבומים שלהם, רעב שלא הפסיק להעשיר אותי מוזיקלית מאז האלבום הראשון שהוציאו השנה. רק בגלל זה זה מגיע להם מקום של כבוד בסיכום השנה שלי, אבל המוזיקה הנפלאה שלהם הופכת את ההתמקמות הגבוהה  הזו למאוד מספקת.

Fight for Your Dinner Vol. 1:
2 + 2 = ? (The Bob Segar System)
The Black Angel's Death Song (The Velvet Underground)

Unlikely Mothers:
Endless Echo
A Watery Down Pt. II

06.
Have a Nice Life – The Unnatural Worldcover

השנה להקת האנדרגראונד המאוד מוערכת Have a Nice Life חזרה עם אלבום שני לאחר 6 השנים שעברו מאז אלבום הבכורה Deathconciousness הכפול, הסיוטי והמופתי שלהם. הלהקה שמגיעה מקונטיקט, ארה"ב מורכבת משניים – דן בארט וטים מאקוגה. בזמן שעבר בין שני האלבומים של הלהקה, החבר דן בארט (שגם מנהל את לייבל הבית הקטנטן והמשובח Enemies List) פצח בפרויקט צד אישי מאוד תחת השם Giles Corey והוציא אלבום ב- 2011 שגם הגיע למקום הראשון בסיכום שלי לאותה שנה.

האלבום הנוכחי ממשיך בדהרה מהמקום שהסתיים האלבום הקודם, ואיפה שעצר האלבום של ג'יילס קורי. המוזיקה גם הפעם היא לו-פיי, גותי ומיוסר ששואב הרבה השראה מלהקות כמו My Bloody Valentine ו- Sisters of Mercy ועל כן הוא סוג של דארק ווייב של שנות האלפיים העשיר בשוגייז, דרון, פוסט-פאנק, אקספרימנטל, אינדי-רוק ומשטחי סינת' רחבים בגוונים עזים של שחור. לעומת האלבום הכפול הקודם, הפעם האלבום קצר יותר ומכיל 8 שירים למרות שאולי היה נחמד לקבל עוד קצת זמן האזנה ופיתוח לחלק מהשירים, זו יצירה שלמה, חזקה ומטלטלת נפשית. הצמד יודע טוב מאוד איך לזקק את תמצית הדכדוך האנושי לכדי מוזיקה אטמוספרית מלאת חללים מאיימים.

אז כן, זה לא בדיוק האלבום השמח ביותר בסיכום שלי, ובכלל כל היצירה של הלהקה ונספחיה לא מומלצת במיוחד לאנשים שמחפשים תירוץ לא להתעורר משנת הלילה שלהם, אבל אני מוצא את האלבום הזה, עם כל השחור המאוד שחור שלו, מאוד אנרגטי ומלא חיוניות ועוצמה. מצד שני, בהחלט ייתכן שזה רק אני והמשיכה הסוטה שלי למוזיקה אפלה ופצועה במיוחד. קשה לי להסביר את זה לעומק, אבל זה כנראה משהו בנפש החשופה עד שממש מאפשרת נגיעה, דבר שהמוזיקה הזו מכילה בככמויות עצומות ונראה שהצמד ממש מתמקצע בה. לא פלא שנפלתי השנה לתקופה בה היה לי הצורך לשמוע עוד ועוד מהלהקה על שני אלבומיה והאלבום של ג'יילס קורי. בלקסיקון שלי זה שווה ערך לכיף טהור ומזכך.

Guggenheim Wax Museum
Defenestration Song

—————-

ווהו, חמשת הגדולים! אני רק מזכיר שהייתה לי בעיה רצינית לסדר את אלבומי הטופ חמש שלי. באיזשהו שלב כל אחד מחמשת האלבומים הבאים היה מועמד לאלבום השנה ובאיזשהו אופן הם כולם כאלה.

 05.
Sun Kil Moon – Benjicover

שוב פעם הקוזלק הזה. מארק קוזלק לא הסכים להניח לנו במנוחה השנה. בחודשים האחרונים זה בעיקר בשטויות שהוא מוציא מהפה שלו על הבמה ובאופן שתקשורת המוזיקה מתנפלת על כל קמצוץ של לכלוך (אבל למען ההגינות, קוזלק סיפק טונות של לכלוך), אבל חשוב לזכור שלא לפני כל כך הרבה זמן, קרוב לתחילת השנה, ידיעה על קוזלק ולהקתו סאן קיל מון הייתה עניין מבורך. אז הם הוציאו את אלבומם החדש, ומה שנראה כמו עוד בלוק במגדל המתנשא שהוא הקריירה הארוכה של קוזלק, התגלה דווקא כאחד המשמעותיים והבוהקים ביותר. מי היה מאמין שאז עוד פיללנו לשמוע עוד ממנו.

אבל צריך לזכור שקוזלק הוא קוזלק, הוא פה גדול ומלא הכנות חסרת העכבות, וזה בדיוק מה שהביא לנו את האלבום הנוכחי הכה מקסים. כל פרט ביצירה החדשה הזו הוא תוצר של הכנות הזו. בין אם זו הכמות הבלתי נדלית של סיפורי מוות של אנשים מחייו של קוזלק וגם כאלה שלא. התמה החוזרת הזו מצמררת למדי, אבל דרך הפילטר של קוזלק היא הופכת דווקא ליומיומית מאוד ומקורקעת (כפי שטבעי שתהיה). ולא רק מוות יש פה, אלא גם שניים מהשירים היפים ביותר שנכתבו להורים כלשהם. שתי המחוות האלו, אחת לכל הורה, הן מהיפות והרכות ששמעתי בזמן האחרון.

משהו שממש מפתיע אותי באלבום הזה בכל האזנה, זה כמה מינורי הוא וכמה אני מתחבר למוזיקה שלו למרות זאת. זה אולי לא נדמה ככה, אבל מבחינתי זה לא עניין של מה בכך. על פי רוב אני נמשך הרבה יותר ליצירה העשירה מוזיקלית מאשר זו שהמוזיקליות היא דווקא משנית. כך למשל יצא שבאופן פגום למדי השתעממתי מאוד מהאלבום החדש של אגדת הפולק ושתי בוניאן, למרות שהיא אחות קרובה לסגנון של לינדה פרהקס שכן מככבת בסיכום שלי אבל מאוד שונה באסתטיקה המוזיקלית. בהאזנה הראשונה ל- Benji הרגשתי שזו תהיה אותה תוצאה, אבל יש משהו שונה באלבום הזה. גם אם הנגינה והלחנים מאוד מינוריים וקטנים, עדיין ברור לחלוטין שזה לא אלבום של אדם והגיטרה שלו. הלחנים מינימליים אבל גם מדוייקים מאוד, מספיק בשביל להתחבר לי ישירות ללב. והספק-שירה של קוזלק היא מופלאה. יש איזשהו דחף בטון שלו, משהו חבוי שדוחף את המילים בעוצמה כלפי המאזין, עד שהוא בכלל לא צריך להבין את המילים אלא רק לקבל את הסאבטקסט ישירות לאונות. אבל השירים הגדולים באלבומים הם כן אלו שבהם המוזיקליות היחסית מתפרצת בעוצמה. זה Richard Ramirez Died Today of Natural Causes הלא שגרתי, זה Ben's My Friend שהוא סגירה מושלמת לאלבום וזה יותר מכל Dogs העוצמתי שמתפוצץ לי באוזניות בכל האזנה.

ההישג הכביר של האלבום הוא שהשנה ממש קיוויתי שאוכל לראות את Sun Kil Moon בהופעה, לאחר סיפורי אימה של אנשים שהיו בהופעות קודמות של קוזלק,  אבל יצא שהתאכזבתי ונותרתי מלא קנאה באנשים שהלכו לראות את הלהקה בבראבי וקיבלו הופעה מאוד מרגשת גם אם מעורערת ומוזרה, בדיוק כמו קוזלק.

Dogs
Ben's My Friend
Richard Ramirez Died Today of Natural Causes

04.
Strand of Oaks – HEALjag246.11183

איך אני אוהב את הרגע הזה שאני מכיר מוזיקאי, גיבשתי עליו כבר דעה כלשהי, ואז הוא הופך את עורו ומפתיע אותי עם יצירה חדשה שמנפצת את כל מה שידעתי וגיבשתי עליו. טים שואוולטר, האיש שעומד מאחורי השם Strand of Oaks, כבר הוציא שלושה אלבומי סינגר/סונגרייטר שקטים ומלנכוליים. שום דבר שהתחברתי אליו במיוחד. אבל משהו השתנה אצלו בשנתיים האחרונות, משהו שהצריך לעשות משהו שונה לגמרי. המאבק שלו בהתמכרויות, ההתמודדות עם הקרע המשפחתי ועוד, הוא חיפש דרך להוציא את כל הזבל החוצה מהמערכת. אז הוא אסף אליו כמה נגנים מוכשרים, בהם מתופף מצוין וקלידנית מבריקה ונפרד מהשירים השקטים. לתהליך הטיהור הזה הוא קרא HEAL.

מצד אחד, כל השירים באלבום הן חבילות קטנות של רגשות מבעבעים עם קול חשוף. מצד שני, כמעט כל אחת מהחבילות האלה מתפצצות באנרגיה עצומה של גיטרות ותופים בשלב כלשהו. מבחינת סגנון מוזיקלי שואוולטר עשה כאן את הבחירות הנכונות והמעניינות ביותר. ביצירת האלבום הוא שאב השראה מהמקומות הקצת משעממים של ברוס ספרינגסטין וכל גיבורי ה- Arena Rock של שנות השמונים (איכשהו זה הפך מאוד פופולרי בשנים האחרונות לקחת השראה מספרינגסטין) ואת ההשראה הזו הוא חיבר למקומות הקטנים בפאתוס לכדי יצירתם של מספר מהמם של המנוני רוק עצומים כפי שהם קטנים ואישיים.

וזה גם בדיוק מה שראיתי במו עיניי. לאחר שחרשתי על האלבום הזה האיר לי מזלי והלכתי להופעה של Strand of Oaks. מה שקיבלתי הוא בדיוק מה שהאלבום מקיים, הופעת Arena Rock ענקית במועדון קטנטן של 150 איש. כל העוצמה והרגש של המוזיקה הכבירה הזו הלמה חזק בקהל המשולהב, ויותר מכל בשואוולטר שהתגלה כשק אמוציות מתפקעת. הוא דיבר המון, סיפר את הסיפור שלו בתמציתיות ובלי שזה ייקח את הזמן מהמוזיקה, לא הפסיק להגיד תודה שהגענו ונתנו לו את ההזדמנות לנגן את השירים שלו וגם הזיל כמה וכמה דמעות בכמה רגעים של ההופעה שבסופה הוא ירד בבת אחת לקהל וחיבק אנשים בעוד כולם מסרבים להפסיק להריע לו. אני באמת לא יודע כמה מכל זה הוא אותנטי ומיוחד לאותו ערב אבל מה שאני הרגשתי הוא כנות מופלא וחודרת ומה שקיבלתי זה את הופעת השנה שלי שאני לא רוצה לשכוח לעוד שנים רבות.

ולמרות החוויה המהממת הזו, האלבום עומד לגמרי בפניי עצמו ושאב אותי אליו הרבה לפני שנשאבתי בעצמי לדמותו הפיזית והחידתית של המוזיקאי שעומד מאחורי השירים. ואיזה שירים. אני לא יודע (וגם לא רוצה לדעת) איך אנשים יכולים לעמוד בפני הפתיחה המסעירה של Goshen '97 עם הגיטרה ואצבעות הזהב של ג'יי מאסקיס, בפני Same Emotions שהוא כנראה השיר האייטיזי, הסינת'י והמרקיד הכי טוב ששמעתי השנה, בפני JM (ראשי התיבות של ג'ייסון מולינה זצ"ל) המלנכולי וקורע האוזניים עם הגיטרות הפסיכיות שלו, For Me שבו כל הרגש נשפך בבת אחת בצרחות מתוקות ומכאיבות. וזה ממש לא מסתיים באלו. כל האלבום הזה הוא תהליך החלמה מופתי, וחשוף והוא גם רגע הפריצה המרשים של מוזיקאי שלא ידעתי שהוא כזה.

JM
For Me
Same Emotions

03.
Syd Arthur – Sound Mirrorcover

רק אחרי שעברתי לצרוך הופעות כחלק ממגורי בבירת תרבות אירופאית קלטתי שמשהו גדול השתנה אצלי בכל הנוגע לעניין המציק שהוא הופעות החימום. בבת אחת, עברתי מתפיסה שזה "החלק המשעמם, וגוזל הזמן היקר שמגיע לפני החלק האמיתי" אליה הורגלתי כחלק מתהליך החינוך שמעביר הבארבי, למצב של סקרנות גדולה והפתעה גדולה עוד יותר לקראת כל הופעת חימום. לא כל פעם השנה הן היו שוות את הסקרנות, אבל בשאר הפעמים ראיתי את Israel Nash Gripka, Quilt, Alvvays, Tall Tall Trees, Les Big Byrd ועוד אחרים. לא שמות גדולים, אף אחד מהם. אבל הם כן מעניינים, בעלי פוטנציאל וכמובן דואגים לחמם את הקהל. נראה לי שזה למעשה מה שהתכוון ממציא הקונספט שיקרה בהופעות החימום.

אחת מהופעות החימום הזוטרות אך הכה מפתיעות הייתה של הלהקה Syd Arthur שחיממה את ג'ונתן ווילסון. הופעה קטנה שהשתוותה אם לא אף התעלתה על המופע המרכזי. ואני אפילו לא זכרתי לבדוק לפני המופע מי עושה החימום. והם פוצצו לי את כל קליפת המוח. מהרגע ההוא לא הייתה לי ברירה אלא להפוך לסטוקר האישי של הלהקה.

סיד ארת'ור היא חבורה של ארבעה צעירים מקנטרבורי, אנגליה שהוציאו השנה את אלבומם השני. בהיותם ילידי קנטרבורי הם לקחו עליהם את המשימה להחיות  את המורשת ההיסטורית של העיר שלהם ולהביא אל המאה ה- 21 את סצינת הקנטרבורי האגדית של שנות השבעים. מה שזה אומר בעצם הוא שהם עושים רוק מתקדם עכשווי ורענן, המשולב אלמנטים של ג'אז-פיוזן, חלילים וכינורות בהפקה גדולה ועיבודים עשירים וכל זה במארז אינדי-רוק צעיר. התוצאה היא מוזיקה קלילה אך מתוחכמת שלא מפסיקה להיות כיפית, מעניינת ומלאת חמימות משמחת. המשימה שהם לקחו על עצמם היא מהיומרניות, אבל הם עמדו בה בהצלחה מסנוורת. אמנם השירים ברובם קצת קצרים מדי והיה עוזר אם היו מקבלים יותר פיתוח, אבל זה עדיין אלבום ממכר להחריד שתמיד עושה לי טוב בלב ובאוזניים.

אז כן, ככל שזה מגיע לאיכות היצירה, ההצלחה היא משוגעת. אבל לצערי דווקא כשזה מגיע להתאים את גודל הקהל לגודל האמביציה, נרשם כישלון. אילולא הופעת החימום שלהם לא היה לי מושג בכלל שהם קיימים. הם לא יופיעו באף סיכום שנתי גדול ולא משנה כמה ניסיתי להפיץ את הבשורה, ההיענות היא קלושה עד כדי תסכול. כולי תקווה שהם יצליחו בהמשך דרכם לפרוץ את התקרה שלהם, אבל גם אם לא, לפחות אני קיבלתי את אחד האלבומים הכי מגניבים, שופעי חיוניות ועושר מוזיקלי שנוצרו השנה.

Hometown Blues
All and Everything
Garden Of Time

02.
Avec le Soleil Sortant de sa Bouche – Zubberdustcover

אני מאושר להודיע שזה הרגע שלו הכי ציפיתי והתרגשתי לקראתו בכתיבת הסיכום. המקום הראשון  בסיכום הוא כנראה ה*אלבום* הטוב ביותר ששמעתי השנה, אבל במקום השני נמצאת בקלות היצירה הכי טובה של השנה.

שמה הבלתי שגרתי של הלהקה שהוציאה את האלבום הנוכחי מתורגם בעברית למשהו כמו: "כשהשמש שקעה בפִּיַה". זוהי להקה קנדית שהוקמה על ידי שניים מחברי להקת הפוסט-רוק האקספרמנטלית Fly Pan Am והוציאה את אלבומה הראשון הזה בלייבל Constellation המונטריאולי, שכפי שכבר כתבתי אחראי לכמה מהדברים הכי מרתקים שקרו השנה במוזיקה.

הגישה של הלהקה למוזיקה היא מהיותר שוברות מוסכמות ומהנות שלדעתי קיימות כיום. זה לא להאמין מה שהם עושים באלבום הזה. בעיקרון האלבום מחולק לשני חלקים ועוד קטע מעבר קצר באמצע וקטע קצר סיום. שני החצאים בני כ- 18 דקות כ"א ומחולקים לארבעה טראקים בשביל הנוחות. דבר קצת מיותר לטעמי. מה שהם עושים בכל אחת משתי היצירות הוא לקחת מקצב קבוע שיחזור לאורך רובה של היצירה בלופ כמעט אינסופי ועל המקצב הזה הם מעמיסים את הגיטרות, התופים, האלקטרוניקה, הסימפולים והשירה (למעשה זה יותר קולות אבסטרקטיים מאשר מילים). המוזיקה עצמה שואבת השפעה גדולה מהיצירות של Talking Heads, במיוחד בשירה האבסטרקטית ובמקצב של היצירה הראשונה. את הייחוד ש- Talking Heads מוכרים בגללו הם לוקחים למקומות רחוקים ביותר, ניסיוניים ואפילו בלתי ייאמנו. יש פה מין ערבול מסחרר של פוסט-רוק קצבי, קראוט-רוק, אפרו-ביט, מת' רוק ופסיכדליה. הכל במינונים משתנים.

אמנם היצירה הארוכה השנייה באלבום היא נהדרת, מוזרה, קיצבית ודי אדירה בסופו של אלבום, אבל זו היצירה הראשונה Face à l'instant שהסעירה את נפשי ואוזניי מאז התחלתי לחרוש על האלבום הזה כשיצא בספסטמבר. היצירה הזו שמשתנה תדיר מגיטרות חורכות לקולות שמימיים היא היצור המוזיקלי הכי מדהים, אמיץ, מאתגר ומשוגע שנברא השנה. אני מת על המקצב המונוטוני שחוזר וחוזר ומקפיץ לי את הישבן ללא הפסק, וכל בחירה מוזיקלית שנעשית לכל אורך 18 הדקות שלו היא לא פחות מגאונית. אין לי ספק שרבים לא יתחברו אל המוזיקה הזו, אבל עבורי זו מוזיקה מקורית בטירוף שלא שמעתי מימיי משהו שנשמע אפילו טיפה כמוה.

רק אילו החצי השני של האלבום היה שווה ערך לחצי הראשון והיו מוותרים כליל על קטע המעבר וקטע הסיום הקצרים אז האלבום הזה בקלות היה אלבום השנה, אם לא אלבום העשור. אבל עדיין קשה לי להאמין שיצירה כזו הופקה השנה וממש קיימת בינינו. האושר המוזיקלי העצום שאני שואב ממנה הוא משהו שההתרגשות הסנטימנטלית שאני מנסה להביע פה לא מתקרבת אפילו להצליח להעביר.

החצי הראשון במלואו:
Face À L'instant I – IV

קטע אחד מהחצי השני:
Super pastiche fantastique / New Sun IV

1.
Thee Silver Mt. Zion Memorial Orchestra – Fuck Off Get Free We Pour Light on Everything

cover

זהו. וזהו (כנראה) האלבום הכי טוב ששמעתי השנה. כל פעם שאני שומע אותו, ישר מהפתיחה התמימה שכמה שניות אחר כך מתהפכת והופכת למהלומות מוזיקליות שרועמות וגועשות ללא הפסק עד הסוף של האלבום, 49 דקות אחרי, אני יודע שזה האלבום הגדול שלי לשנת 2014. האירוע המוזיקלי הזה התחום בשש רצועות יחידות מוציא ממני כל כך הרבה רגשות עצמתיים וסותרים. התרגשות, עצבנות, אופוריה, דכדוך. כנראה שבראש הסיכום שלי לא יכול להיות אלבום שמח, זה כנראה חייב להיות אלבום שמתפלש בתסכול שלו, שמנסה להבין את הכאוס הסובב אותו, אבל זה גם צריך להיות אלבום שהעושר המוזיקלי הוא בבסיסו ומהותו.

הלהקה התחילה כפרויקט צד של Efrim Menuck, מנהיג אגדת הפוסט רוק הקנדית המשפיעה ומחוללת רעידות האדמה הספונטניות Godspeed You! Black Emperor. הלהקה התחילה את פעילותה תחת השם A Silver Mt. Zion אבל כמה פעמים לאורך 15 שנות קיומה שינתה את שמה בצורות מופרכות. הפרויקט הזה נשאר בפוסט-רוק אבל לקח כיוונים שונים משל גודספיד בכך שיש בו למעשה אנשים ששרים (!) ופחות התבסס על קליימקסים שמגיעים לאחר בניה איטית על סף האינסופית. בעוד גודספיד יצאה להפסקה לאורך רוב העשור הקודם וחלק מהעשור הנוכחי, סילבר מאונט זיון הוציאו אלבומים בתכיפות קבועה. השנה הם הוציאו את אלבומם השביעי.

האלבום החדש כמובן יצא בלייבל הבית של ההרכב – Conestellation (אני לא באמת צריך להדגיש שוב את החשיבות של הלייבל עבורי, נכון?). ההרכב ידוע בכך שבכל אלבום שלו הוא משנה את אופיו בצורה מסוימת. באלבום הנוכחי העוצמות הן גבוהות מאוד, בכל האלבום יש רק שיר אחד רגוע וגם הוא בן שתי דקות וחצי בלבד. אם יש אלמנט מרכזי באלבום, אומר שהוא השימוש התכוף בכינורות עתירי הדיסטורשן שתופסים פעמים רבות את קדמת השירים. אבל גם קולו השבור והמתוסכל של אפרים והקולות הנשיים שסובבים אותו, שלעיתים מלטפים ולעיתים נוזפים.

הדרך הכי פשוטה להבין את המניע של ההרכב ומאיזה מקום הוא פועל היא פשוט להקשיב למילים שאומרת הילדה בפתיחת האלבום:

"We live on an island called Montreal,
and we make a lot of noise
because we love each other”.

בשבילי כל האלבום הזה מופתי, מעיף ומרסק. אבל אני רוצה רגע לעסוק בשיר What We Loved Was Not Enough שהוא ללא ספק השיא העוצמתי ביותר של האלבום וגם המקום אליו מתנקזים כל האמוציות של שאר חלקי האלבום. השיר הארוך הזה הוא שיר מתסכל כמו שהוא מתוסכל, שיר של קליימקס ארוך שחונק ולא מרפה שבסופו משאיר הרבה לחלוחית מרירה בעיניים. אפרים וזמרותיו שרים בכעס רואה שחורות על הכיוון המדכא שהעולם שלנו צועד אליו. כעס שמתעצם עד לשיאו בשורה המפרקת – "כל ילדינו הולכים למות". הם מסיימים את השיר, לאחר כל השיאים המתפוצצים שלו, בדקלום חוזר ונשנה על האטימות הרגשית שנכפית עלינו:

" And the days come when we no longer feel".
שוב ושוב ושוב. ולמרות המקומות האפלים שהשיר הזה מגיע אליהם ולוקח את המאזין איתו, אני חוזר אליו פעמים רבות. כי הוא גורם לי להרגיש דברים, מדכאים ואפלים ככל שיהיו, העיקר להרגיש משהו. וזו גם הסיבה שהמוזיקה ממלאת את חיי כל יום וכל שנה, במיוחד זו שלא עושה את דרכה למקומות השמחים והמנחמים, כי זו הדרך שלי להמשיך הלאה ולא להיכנע לאטימות של העולם שמחוץ לאזניות.

What We Loved Was Not Enough
Fuck Off Get Free (For the Island of Montreal)
Take Away These Early Grave Blues

 ————————–

אם הגעתם עד לפה, אז קודם כל המון תודה ודבר שני אני מקווה שנהניתם ורכשתם לכם כמה אהבות מוזיקליות חדשות. ובזאת אפשר מבחינתי לקדם את בואה של 2015 בשמחה וברעב טרי למוזיקה חדשה. שיהיו בעיקר דברים משובחים!

12 תגובות בנושא “סיכום אלבומי השנה 2014

  1. מה זה הסיכום המדהים הזה??? אני תקוע על 5 האלבומים הכי נמוכים עדיין והכל כל כך יפה! תודה, הרחבת לי את האוזניים מאוד מאוד.

  2. וואוו!! לא רגיל לכל כך הרבה מוזיקה מעולה! התחלתי מהמקומות הראשונים ואני מהופנט, נרגש, עצוב, שמח. תודה רבה!

  3. פינגבאק: Albums 0f 2014 סיכום השנה במוזיקה | Ten To Butter Blood Voodoo

  4. פינגבאק: גאוות יתומים (אלבומי השנה 2014)

  5. ענק!בן אדם,ענק!סיכום מופלא ומטורף שקולע כמעט בינגו לטעמי..(למרות שבכיף הייתי משבץ את מריסה נדלר,ליירס,ואלט ג׳יי בעשיריה הראשונה…אבל שטויות..).תענוג לגלות ״חולה״ כמוך.ועל הדרך המלצת לפניני 2014- orenda fink באלבום קטן ומסחרר,twilight sad,באלבומם משובח משובח, the Juan Maclean צמד שמסנתז לנו תאייטיז׳ לפנים..

    • תודה רבה על התגובה, שי.
      ליירס היו אמורים להיות במקום הרבה יותר גבוה, אבל בזמן שעבר מאז שהאלבום יצא הוא קצת הצטנן עבורי. כרגע אני כבר פחות נלהב ממנו, לעומת אלבומים אחרים שיצאו השנה. ועדיין אלבום טוב ומעניין ואחת הלהקות האהובות עליי.
      האלבום השני של אלט ג'יי הוא בינוני ומטה בעיני ודווקא מאוד חיבבתי את הבכורה שלהם. לטעמי אחת מהאכזבות הגדולות של השנה האחרונה.
      תודה על ההמלצות. על Orenda Fink לא שמעתי מעולם. אני מאוד סקרן לבדוק במה מדובר. על האלבום החדש של ה- Twilight Sad התחלתי לשמוע דברים נהדרים רק במסגרת סיכומי השנה. הוא נמצא ברשימה של האלבומים להשלמה. את The Juan Maclean אני מכיר רק בשם, אבל בגלל שבאמת נראה כי הטעם המוזיקלי שלנו חופף למדי, אקח לתשומת לבי.

  6. מדהים בן אדם כל הכבוד!
    לא יאומן הסיכום הזה! מאיפה הבאת את האלבומים האלה? את הרוב לא הכרתי וגם אותך עד עכשיו. תודה רבה על שעות של עונג.

    • תודה על התגובה, אלון. שמח שנהנית :)
      מציאות מוזיקליות אני מוצא בין היתר דרך חברים עם טעם מוזיקלי מעולה שבררתי בקפידה רבה, דרך בלוגים, מבקרים ומגזינים מועדפים, אמנים שאני כבר עוקב אחריהם ועוד.
      מקווה שתמשיך ליהנות ולעקוב!

  7. אני מאוהב בסיכום שלך. כל כך הרבה דברים שלא הכרתי!!

    תודה רבה שחלקת איתנו טעם מוזיקלי משובח והכרת לי דברים מרטיטים שיעזרו לי להמשיך להאיחז במשהו ולהתקיים בשלום בעולם הקשה הזה, כמו שמוזיקה יודעת לעשות.

    אין ספק שאני אמשיך לעקוב.

    • עשית לי טוב על הלב, קובי.
      תודה שטרחת והגבת.
      וכמובן שאני מזדהה מאוד עם מה שכתבת. מוזיקה היא בהחלט זו שמניעה את הגלגלים של היומיום שלי. בלי המוזיקה שלי אני תקוע.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.