בחזרה לפסטיבל End of the Road – מהדורת 2015

End of the Road 2015

לאחר שנה הפסקה מהמנהג שלנו של פסטיבל חו"ל גדול פעם בשנה (עוד לא החלטתי איך החוקים עובדים כשגרים בחו"ל…), חזרנו השנה למנהגנו הנושן וגם לפסטיבל End of the Road המוכר והאהוב עוד מהפעם הקודמת שהיינו בו (עליו כבר כתבתי בפירוט בעבר), שנמצא בדרום אנגליה וחגג השנה עשור לפעילותו.

לא תכננו לחזור שוב ל- EotR, אבל הליינאפ השנה היה כל כך מוצלח (אולי הכי מוצלח מבין כל הפסטיבלים האירופאיים) כך שלא יכולנו לוותר, למרות החוסר בגיוון והעלות הכספית הגבוהה יחסית. הפעם הקודמת השאירה עלינו רושים עז כל כך וחוויות מצוינות שזה הרגיש רק מתבקש.

End of the Road 2015

הפסטיבל עצמו נשאר כשהיה, כך שכל מה שכתבתי בפוסט ההוא תופס גם הפעם: פסטיבל פסטורלי ביותר, מאוד נעים לכל הגילאים (ובמיוחד למשפחות, בדרך שלא מעיקה על סוגי הקהל האחרים), מיקום מהמם והשקעה שבכלל לא תאמן. אפשר לשוטט ביער במשך שעות ולהנות מכל מיני פינות חבויות בהם אמנים הקימו מייצגים קטנים כגדולים ותמיד יצירתיים ומלאי דמיון. קולנוע שמתפקד רוב שעות היום, במת סטנדאפ מעולה שפועלת כל יום מאחת בצהריים עד חמש אחה"צ ואידיאלית להעביר תחת העצים ובישיבה את החלק של היום בו במות המוזיקה נשלטות על ידי להקות קטנות ופחות מוכרות. הרבה דוכני אוכל מגוונים ומצויינים. הופעות סודיות. ועוד ועוד ועוד.

לצערנו הליינאפ החלומי של הפסטיבל נפגם כשהתפרסם הלו"ז המלא של הפסטיבל והתגלו התנגשויות כואבות ממש וכך ערכו של הליינאפ ירד קצת מאחר ולא יכולנו להגיע לכמה מההופעות להן ציפינו כל כך. אבל זה כנראה טבעו של כל פסטיבל – ההתנגשויות הן צפויות ותמיד כואבות, אבל איכשהו הפעם זה הרגיש יותר מבדרך כלל.

End of the Road 2015

בשני הימים הראשונים הגעתי ליחסית מעט הופעות בגלל זמן ההמתנה בין מופע למופע בבמה הגדולה תוך שמירה על מקומנו בשורה הראשונה. ביום השלישי דווקא כן הגעתי להמון הופעות, וזה בעיקר כי היו יחסית מעט הופעות שעניינו אותי אז התרוצצתי הרבה וטעמתי מכל מיני הופעות שונות. זה נחמד היכולות לחוות מגוון רב של הופעות, אבל אני מעדיף בהרבה לראות כמות מוגבלת של הופעות להן אני מצפה מאוד מאשר לראות הרבה הופעות שזוכות ממני לציפיות נמוכות ועל הדרך להיות מופתע לטובה מכמה מהן.

אני לא יודע אם זה באמת ככה כל שנה באיזור הזה (דרום דורסט), אבל גם הפעם כמו לפני שנתיים, מזג האוויר היה אידיאלי למדי, ומלבד פעם-פעמיים של טפטוף קצר וקל לא ירד כלל גשם והיום האחרון היה שטוף שמש ושמיים כחולים לכל אורכו. עם זאת, כן היה קר החל מרגע שהשמש שקעה. הביגוד החם היה ממש הכרחי.
End of the Road 2015

ההופעות המוצלחות (בסדר יורד):

My Morning Jacket
כבר כ- 7 שנים MMJ מככבים בטופ 5 ההופעות שאני הכי רוצה לראות בחיי. אני עדיין מופתע שהופעה שציפיתי לה כל כך, אכן הצליחה לספק אותי לגמרי. היו חסרים המון שירים שהייתי רוצה שיהיו בסטליסט, לא היה בכלל את Dondante, שזמן רב היה בין השירים האהובים עליי ביותר בכלל ואי פעם ורוב החלומות הרטובים שלי על הופעה של MMJ כללו ביצוע של השיר הזה. ובכלל היו רק 8 שירים בהופעה הזו, ועדיין היא הייתה מרגשת ועוצמתית ונותרתי בסיומה קורן מאושר.
ג'ים ג'יימס בעל קול המלאך הוא אליל על הבמה כפי שחלמתי שיהיה וכפי שהוא גם כמעט בכל פרויקט מוקלט שהוא נוגע בו, וכל חברי הלהקה הם חיות במה מנוסות שיודעים לתת לקהל את מבוקשו ועדיין נראה שעושים חיים משוגעים שם בלי קשר למי שצופה בהם. ההופעה הייתה קצרה מדי בשביל להקה כזו (כשעה בסך הכל), לכן ממש שמחתי בסיומה שיש לי עוד חוויה נוספת איתם רק שלושה ימים לאחר מכן (שסיקור שלה יתפרסם בקרוב מאוד נמצא פה).

Tame Impala
אקדים ואומר (כי כשלתי לעשות זאת בהרחבה בבלוג) שאהבתי את האלבום החדש של טיים אימפלה. יש לי הרבה מה לומר על האלבום, ובתקווה שזה עוד יצא לפועל, אבל רק אומר שזה לא האלבום הכי טוב שלהם עבורי, אולי אפילו לא השני הכי טוב, ועדיין אני אוהב ונהנה המון מהאלבום. ועם המידע הזה בחוץ, ההופעה הזו הייתה טירוף מוחלט. למרות הציפייה הרבה שלי לראות את אחת הלהקות הנהדרות והמשפיעות (והמרתקות!) של שש השנים האחרונות, היו לי חששות מההופעה. לפני כן חשבתי שבאופן אידיאלי הייתי מעדיף לראות את הלהקה בלייב בתקופה של Lonerism, לפני הטרנספורמציה הנוכחית של המוזיקה שלהם, שהיא פחות פסיכדלית מבעבר ויותר דאנסית-אלקטרונית, מתוך החשש שכך גם תהיה ההופעה. בפועל, ההופעה היא הרבה יותר פסיכדלית מהאלבום החדש, והסאונד של ההופעה הוא משהו באמצע בין Lonerism ל- Currents. כך שמהבחינה הזו אני סופר מרוצה.
הייתה הופעה מדהימה של שעה וחצי, סטליסט נהדר שמורכב משירים משלושת האלבומים והיה פשוט כיף, מאוד צבעוני ומרחף. על הצד הפחות נהדר, הקהל היה צעיר מאוד, אז היו הרבה השתוללויות מעיקות (אלפנט, שגם ככה הוא מהשירים שאני יותר סולד מהם במלאי השירים של טיים אימפלה, הדליק את כל הקהל ואנשים השתגעו והפכו אלימים למדי). אנחנו שריינו לעצמנו מקום בשורה הראשונה על הגדר, אז יצא שקצת נמחצנו והיו מפגשים אינטימיים מדי עם זרים מוחלטים.
End of the Road 2015 - Tame Impala

Torres
קודם כל, אחד הגילויים הכי גדולים שלי מבחינת הליינאפ של הפסטיבל, הרבה לפני שבכלל הגענו פיזית לפסטיבל עצמו. האלבום החדש של הרוקיסטית הזו הוא מצוין, מרגש ועוצמתי. וכמה דרמה, וואו. וההופעה עצמה הייתה לא פחות מזה, ואפילו יותר לפרקים. מקינזי סקוט והלהקה שלה היו לבושים כולם בסרבלי עבודה שחורים ופשוט קרעו את הרמקולים והעיפו את הקהל בלי לוותר על טיפה מהרגש הרב שטמוע בשירים. עוצמה אדירה ושוברת לב.

The Unthanks
עוד גילוי נהדר של הליינאפ ועוד כזה שלא שמעתי עליו ממש דבר לפני כן. מדובר בזוג אחיות לבית אנת'נק שעושות פולק בריטי וקלטי קלאסי, כמעט מסורתי ומאוד לא "קול". הרבה כלי מיתר ולא מעט חידושים לשירי עם עתיקים כמו גם שירים מקוריים שנשמעים ממש כמו שירים בני מאות שנים.
בלייב האחיות מגובות על ידי חטיבת כלי מיתר מרשימה, פסנתרן, מתופף ובסיסט כשהן עצמן אמונות רק על השירה ו… תתכוננו למידע הלא יאמן הזה… על הסטפס. כן כן, פאקינג סטפס! הייתה חוויה מאוד חנונית אבל יפהפיה ומקסימה ביותר.
End of the Road 2015 - The Unthanks

Django Django
על דג'אנגו דג'אנגו שמעתי לא מעט בעבר, אבל איכשהו פספסתי ולא יצא לי להאזין להם כלל עד שלבי ההכנה לפסטיבל. הם אדירים. ממש להקה שהוקמה כדי שאני אעוף עליהם לכל עבר. הם היו בטופ של ההופעות המצופות בפסטיבל ובהחלט סיפקו את המבוקש.
הופעה אנרגטית להחריד ללא טיפת מנוחה. תצוגת תכלית טובה מאוד של כל חברי הלהקה, שנתנו שעה שלמה של השתוללות ומוזיקה מתוחכמת שהיא גם מרקידה וכיפית. לא היו ממש רגעי מנוחה אז יצא שההופעה ממש התישה אותי, אבל מכל הסיבות הנכונות. כן אפשר לומר שההופעה הייתה קצת חד גונית באנרגיות שלה. הופתעתי לגלות שהקהל היה קצת אדיש בשירים מהאלבום החדש שדווקא חביב עליי במיוחד גם אם לא מבריק כמו הראשון שקדם לו, אבל דווקא בשירים האלה אני הכי נהניתי. אלו שירים ממש טובים! יש לציין שנעמדו בשורה הראשונה מול רמקול הבאס, והסאונד בהופעה הזו היה ממש לא מאוזן, עם באס חזק מדי שהולם בחוזקה בחזה, מה שלא היה כל כך נעים, אבל לא הרס עבורי כמו שקרה לי כבר בהופעות אחרות בעבר.

Sufjan Stevens
אולי תופתעו מאוד לדעת, אבל גם להופעה הזו מאוד ציפיתי…! ראיתי את סופיאן פעמיים לפני ארבע שנים, יום אחרי יום, בפסטיבל פרימוורה סאונד כחלק מהטור של The Age of Adz, אלבום שהפך בעקבות שתי הופעות אלו לסופיאן האהוב והמועדף עליי. שתי הופעות שממוקמות בטופ שלושת (או ארבעת?) ההופעות הכי טובות שראיתי בחיי, לצד סיגור רוס וג'ואנה ניוסאם. בשתי ההופעות הקודמות היינו בקצה המרוחק של אולם האודיטוריום בו התקיימו ההופעות, הפעם היינו חייבים לראות את סופיאן במלוא הדרו מקרוב אז שריינו מקום בשורה הראשונה (עם הרבה סבלנות והופעות מעולות שמגיעות לפני כן זו דווקא משימה קלה למדי).
הייתה להקה גדולה אך סטנדרטית מבחינת הכלים (קלידים, תופים, באס, גיטרות), מאחורי הלהקה היו מסודרים פאנלים משושים מאורכים שהזכירו לי עיצוב כנסייתי והקרינו בחלק מההופעה סרטוני וידאו ביתיים מכל מיני פרקי חיים (מחייו של סופיאן? נראה לי הגיוני לשער כך). למרות שההופעה היא חלק מהטור הנוכחי לרגל האלבום החדש Carrie & Lowell, הסטליסט היה דווקא מאוד מגוון ומאוד קראוד פלז'ר-י בעוד החלק האחרון של ההופעה הוקדש לעשר שנים לצאתו של Illinois, כשחטיבת כלי נשיפה עלתה לתחזק את הלהקה לשני שירים.
נשמע נהדר ואולי אף אידיאלי, אבל אצלי זה לא הכי עבד. הבעיה היחידה הייתה דווקא הקהל שהפך את ההופעה לאירוע סינג אלונג גדול, ובמיוחד הצעיר הקרצייתי שעמד מאחורי ושר בקולי קולות באוזן שלי בעודו מנסה שוב ושוב ושוב להידחף לצידי בשורה הראשונה, שכבר ככה הייתה דחוסה לגמרי. מסוג הקהל הכי גרוע שיכול להיות בהופעה שמכוונת להיות מאוד נוגה ושקטה. אומר זאת ככה, כשרק רואים את המוזיקאי על הבמה מזיז את השפתיים וכל מה ששומעים זה את הקהל שר, בספר שלי זה מתכון לאכזבה. מלבד זה, הרבה מהביצועים לא הזיזו לי ממש רגשית, אבל אני לא יודע אם זה באמת בגללם או בגלל שדעתי הייתה מוסחת כל הזמן מהקהל. ולבסוף, Illinois הוא לא בטופ האלבומים המועדפים עליי מסופיאן (מקום רביעי לכל היותר) אז פחות התרגשתי מהשירים האלה (אבל כן השתגעתי מהם כשבוצעו לפני ארבע שנים, אז אני לא יודע…).
על הצד החיובי והפחות קנטרני, זה סופיאן, אז כל הבעיות הן יחסיות להילה המוזיקלית והקוסמית האדירה שהוא מקרין. הוא פרפורמר ראשון במעלה, כל הלהקה שהוא אסף סביבו קורנים גם הם באהבה למוזיקה שהם מפיקים והיו שני שירים שהיו אדירים לחלוטין – Vesuvius היפהפה מ- Adz  ו- Fourth of July, מהאלבום החדש שקיבל בלייב ביצוע סוחף ומאוד מטלטל רגשית. לשמוע את הלהקה שרה בסוף השיר שוב ושוב We're all gonna die בחדווה ובנוגות תוך התעלמות מוחלטת מהמאקבריות של השורה – זה רגע מאוד מצמרר בעל יופי מוחלט.
End of the Road 2015 - Sufjan Stevens

This is the Kit
להקה חמודה שקיבלה ספוט די צנוע בבמה הכי קטנה בפסטיבל ומילאה את המקום עד שהתפקע מאנשים. הם ממש הלהיבו את את הקהל עם האינדי-פולק הצנוע והמתוק שלהם. אנשים פשוט סרבו לתת להם לרדת מהבמה ולא הפסיקו להריע, ובצדק רב.

Laura Marling
את לורה מארלינג ראיתי בלייב (אבל לא הופעה מלאה) לפני כמה שנים בפורמט הרבה יותר פולקי עם כלי מיתר, פסנתר וכו'. למרות שאני עוקב אחרי לורה מתחילת דרכה, בשנתיים האחרונות יחסי אליה קצת התקרר, אבל עם אלבומה החדש חזרתי להיות לגמרי בעדה ולכן שמחתי מאוד על ההזדמנות לראותה שוב. הפעם הפורמט הוא דווקא הרבה יותר רוקיסטי, גיטרות-בס-תופים, והשינוי הוא מרענן גם אם הייתי שמח יותר לקבל שוב את הפורמט הפולקי העשיר.
איכות הסטליסט הייתה די מעורבת לדעתי, את כמחציתו אהבתי מאוד והמחצית השניה לא הזיזה לי ממש. הביצועים לרוב לא היו נהדרים במיוחד, למרות שהיו בהחלט נקודות אור בוהקות. כך או כך, אני ממש שמח לראות את לורה מארלינג בלייב, למרות גילה ה(עדיין)צעיר למדי, היא כבר מוזיקאית מאוד מנוסה ומקצועית שבלי לדבר הרבה מעבירה המון כפרפורמרית.

Sam Amidon
לצערי לא יכולתי להיות בכל ההופעה והגעתי סקפטי למדי כי למרות שאני עוקב אחריו כבר כ- 5-6 שנים און אנד אוף, עבר זמן רב מאז שסאם הוציא פיסת מוזיקה שהצליחה להלהיב אותי, אבל בהופעה הוא כבש אותי לגמרי. הקול שלו מאוד מרשים ומגוון וממש תופס את האוזן.

Ex Hex
טריו אינדי-רוק נשי שבועטות בחן רב ומרעיש. שירים נחמדים בביצועים מהודקים. אין יותר מדי מה לפרט, פשוט הופעה כיפית.


המאכזבים (ללא סדר)
:

Pond
להקת האחות של טיים אימפלה קיבלה ספוט מוגבל בהרבה וכך גם היה התפקוד שלה לדעתי. השירים הפכו רזים מאוד לעומת גרסתם האולפנית, הרבה מהאלמנטים הפסיכדליים נעלמו ומה שהתקבל הוא אמנם אינדי-רוק חצוף ומקפיץ, אבל כזה שהשאיר אותי חסר התלהבות. ואולי זה היה בעצם הקהל שהשתולל בפוגו מעצבן שהכריח אותי יותר לדאוג לשלומנו האישי מאשר למוזיקה עצמה. כך או כך, הופעת תיקון בעתיד הכרחית לי מאוד.

End of the Road Festival 2015 - Pond

Marika Hackman
מאריקה הבריטית ממוצא פיני הוציאה השנה אלבום בכורה אותו גיליתו בזכות הליינאפ, אלבום שאני מחבב מאוד, דבר שגרם לי ממש להתלהב לקראת ההופעה ולוותר על חצי מהופעה אחרת. אך לבסוף ההופעה ביאסה במקצת. אבל זה יותר בגלל הפורמט מאשר המוזיקה, מאריקה הגיעה לבדה, ללא להקה, רק היא והגיטרה ומי שמכיר אותי יודע שאין לי שום חיבה להופעות סולו אקוסטיות. הדרים-פופ-פולק החלומי של האלבום הפך לחסר ייחוד ברגע שהופשטה מהשירים ההפקה המהודרת אך הצנועה ונשארה רק גיטרה וקול יפה. לפחות הקול נשאר ממש ממש יפה. לשירים של מאריקה האקמאן מגיע הרבה יותר מזה.

Giant Sand
לא נשארתי לכל ההופעה ועוד לפני כן הגעתי להבנה שההופעות הנוכחיות של הלהקה האגדית (שמעולם לא יצא לי לחקור כמו שצריך) לא עושות חסד עם ההסיטוריה המוזיקלית שלה. הסטליסט כולו מוקדש רק לשירים מהאלבום האחרונים והמאוד חלשים שלהם. כמו כן, האווי גאלב, המנהיג והלב של הלהקה, התגלה כפטפטן משעמם שעוסק בעיקר בסמול טוק עם הקהל.

Natalie Prass
גם אצלה נטשתי די מהר גם כי היא לא התעלתה על הציפיות הדי נמוכות שלי וגם כי הייתי צריך לתפוס מקום להופעות מעניינות בהרבה. איכשהו החן המסויים של אלבום הבכורה של נטלי אבד במעבר לבמה. השירים שבאלבום עוד היו נחמדים ברובם, הפכו בלייב לשמאלציים וחסרי ערך רב. מצד שני, נראה שהקהל לגמרי בעדה ומאוד נהנה.


פספוסים כואבים ומצערים:
Mammút, Jane Weaver, Low, Saint Etienne, Ought

אחרים שנצפו חלקית:
Dawes, Mac DeMarco, Jacco Gardner, Wand, Fat White Family, Jessica Pratt, Future Islands, Alvvays, Human Pyramids, The Vyrll Society, Stephen Steinbrick

 

השאר תגובה