סיכום אלבומי השנה 2017

{{ האלו! בואו לעשות לייק לעמוד הפייסבוק לאוצרות מוזיקליים נוספים }}

ייתכן ואני קצת סובייקטיבי, אבל מצב שיצא סיכום טוב למדי ואפילו טוב מאוד. אני לא יודע מה אמרו לכם על התוצרת המוזיקלית של 2017, אבל היו אלבומים באמת מעולים שיצאו לכל אורכה. לא במפתיע, המון מהאלבומים כאן למטה לא מיוצגים בשום רשימה אחרת שאני ראיתי עד עכשיו. בטח ובטח שלא ברשימות של המגזינים הגדולים.

מבחינת המגמות של השנה בסיכום, יש דבר אחד שאין לגביו ספק – אני ממש אוהב שילוב של מוזיקה מודרנית עם מוזיקה קלאסית. תזמורים וכינורות בפרט תמיד עשו לי את זה מוזיקלית, אבל השנה הייתה ממש אינפלציה מבחינת אלבומים בעלי עיבוד עשיר בכלי מיתר ונשיפה. אני יודע, קל לקנות אותי אבל זה מה שהכי עבד עבורי השנה.

חוץ מזה רשימה פחות בינלאומית מאשר הייתה שנה שעברה (אין יפן וברזיל הפעם אבל כן יש פרגוואי וצרפת!) אבל עדיין מאוד מגוונת ודי הכל מהכל אבל עם כמה כיוונים מאוד ברורים. חשוב לי שיהיה ברור שכל הבחירות נעשו רק בגלל כמה אהבתי והתחברתי למוזיקה ובכלל לא כדי לצאת מיוחד. זה לא מעניין אותי ממש. אני אוהב שהרשימה שלי ייחודית, אבל זה רק תוצר לוואי של הרגלי והעדפות ההאזנה שלי. ואני מקווה שהיא תדבר אליכם כפי שהיא מדברת אליי.

למי שזה עשוי להיות מעניין, זו הרשימה של כל האלבומים ששמעתי השנה.

בנוסף, הפעם לראשונה אספתי שיר אחד מהשירים שצירפתי לאלבומים המככבים לפלייליסט ספוטיפיי עצום בתקווה להקל קצת על מלאכת ההאזנה. מקווה שיהיה לזה תועלת. את הפלייליסט אפשר למצוא בלינק הזה וכנגן מוטמע בסוף הפוסט.

הוראות צריכה: כמו כל שנה, העיקר זו המוזיקה. הטקסטים הם לגמרי בגדר תוספת שאמורה לתת בשר והגיון לבחירות שלי. זו רשימה ענקית אז אני מציע שתקחו את הזמן, תצללו למוזיקה בלי לחץ, תתנו צ'אנסים לדברים מוזרים ואל תתנו לאורך הרשימה להעיק עליכם. הסידור המספרי משקף אך ורק את הטעם שלי וזו השתקפות של טביעת אצבע מוזיקלית האישית. הגיוני מאוד שאין עוד מישהו מלבדי שיבין למה אלבום כלשהו התמקם במקום ההוא ואיך זה לעזאזל אלבום השנה שלי. אני בקושי מבין לפחות חצי מבחירות הדירוג שעשיתי מה שמצביע על כמה זה יחסית שרירותי. אבל אני מאמין שיש לזה גם טעם וזה עובד בשבילי ואני מקווה שיעבוד גם בשביל כל מי שיקרא ויאזין.

אז תחממו אוזניים ותהנו המון!!

סיכומים משנים קודמות:
2012 (מחוץ לעשירייה / עשרת הגדולים )
2013
2014
2015
2016

תוכן עניינים:
הארבעים | השלושים | העשרים | העשירייה | החמישייה ]


50.
 Satellite Jockey – Modern Life, Vol. 1

cover

אלבומה הרביעי של הלהקה הצרפתית ששרה באנגלית ועושה באלבום הזה המון כבוד לפופ הפסיכדלי של הסיקסטיז. הרבה מגוון מבחינת ההשפעות השונות שהם לוקחים מתת-הז׳אנר הזה אבל נדמה שהם גם מביאים לא מעט מעצמם ומהתרבות הצרפתית (למרות שהיה בהחלט מקום לעוד מזה ואף שירה בצרפתית). אלבום קליל שזורם היטב עם הרבה עושר מוזיקלי מקסים וכיפי.

[ Modern Life ]


49.
The Terminals – Antiseptic

cover

להקה מעניינת מניו זילנד שגיליתי השנה. הוקמה כבר לפני 30 שנה אבל האלבום החדש הוא בסך הכל השישי שלהם. לפחות לפי אלבומם הנוכחי, הם עושים מוזיקה אפלה למדי, פוסט-פאנק מעורב בפסיכדליה חשוכה ונויז רוק. המוזיקה עצמה לא כבדה במיוחד, אבל האווירה מאוד אפלולית כשל מועדון הופעות קטן ודחוס עם תאורה עמומה ובמה קטנה עם זמר וזמרת שמבצעים יחדיו דואט חורק.

[ Edge of the Night ]


48.
Jesse Woods – Autoflower

cover

ג׳סי וודס הוא סינגר/סונגרייטר מטקסס שעושה פולק-רוק אמריקאי שהכרתי בהמלצתה הישירה של חן מהבלוג himandshe. וודס מנגן ושר שירי פולק חולמניים עם ריברב חמים ולאפ-גיטאר מצלצל שנותנים הרבה אופי לשירים הקומפקטיים שעושים את ההאזנה לאלבום זורמת ונעימה.

[ Buckle Bunny | Smoke Machine ]


47.
Novella – Change of State

cover

טריו נשי בריטי שהקליטו את אלבומן השני הנוכחי בעקבות השינויים הפוליטיים שעברו על הממלכה שמועברים באלבום דרך פילטר לו-פיי פופ פסיכדלי שהוקלט באמצעים אנלוגיים ומלווה בשירתן המתוקה של שתי הסולניות. למרות התמות המכבידות, יש באלבום אווירה מאוד קלילה ואווירירית מלאה באופטימיות.

[ Seize the Sun | Change of State ]


46.
Shadow Band – Wilderness of Love

cover

למרות העטיפה של האלבום, ואפילו אולי גם השם של הלהקה, עשויים להטעות (לפחות זה מה שקרה לי), אין מדובר פה באלבום פסיכדליה רועש, אלא ההפך הגמור. זהו אלבום פולק-אמריקנה עקום במקצת, חרישי ומזדחל. הלהקה מפילדלפיה שזה לה אלבום הבכורה מזכירה לי מאוד דווקא את Ghost of Jim האלבום המאובק והמדברי משנה שעברה של להקת Sky Country הקליפורנית שמוזכרים גם בסיכום הנוכחי.

[ Morning Star ]


45.
Marika Hackman – I'm Not Your Man

cover2

אחד האלבומים האלה שממש חיכיתי להם השנה. את מאריקה הקמן גיליתי ב- 2015 עם אלבום הבכורה הצנוע והמרחף שלה שהאווירה בו פשוט שבתה אותי. היה שם משהו גולמי ופוטנציאל שלא מומש עדיין ומחכה לכלים הנכונים והתמיכה המספקת כדי לספק אלבום גדול באמת. נראה שעם אלבומה השני הקמן אכן קיבלה את החשיפה הנכונה כדי לספק לה את כל הנ״ל, אבל אני חושש שהיא גם קצת הרחיקה לכת.

מהדרים פופ האטמוספרי של האלבום הראשון הפעם היא עברה לגמרי לאינדי רוק חמוץ מתוק. יש באמת לא מעט פנינים יפהפיות פה אבל מצד שני יש כאן גם הרבה יותר באופן כללי. אלבום ארוך מדי וקצת מתיש שקצת קובר את השירים המצוינים שלו עם כמה שהם פחות מזה. עדיין, כיף לשמוע את הקמן צומחת ומתפתחת, כועסת, ומנחמת ופשוט פועלת על קשת שלמה של רגשות עם הרבה מה להביע. שתמשיך כך, רק טיפה יותר ריסון ומקווה שהיא תהיה ענקית כפי שייחלתי לה כבר לפני שנתיים.

[ Blahblahblah | Apple Tree ]


44.
Protomartyr – Relatives in Descent

cover

פרוטומרטיר מדטריוט היא ללא ספקת להקת הפוסט-פאנק המלהיבה והרעננה יותר שפועלת כיום, כבר שלושה אלבומים ברצף. גם כאן הלהקה הזו לוהטת לא פחות מבעבר כשהיא יורה רצף של שירים מלאי חימה וזעם עם הניגון המסחרר של שירת הדיבור של ג׳ון קייסי הסולן. החצי השני של האלבום משמעותית הרבה יותר מוצלח עבורי מהחצי הראשון, ומהבחינה הזו יש לא מעט שירי פאנק חזקים באלבום, פשוט לוקח קצת זמן להגיע אליהם.

[ Don't Go to Anacita ]


43.
Linda Perhacs – I'm a Harmony

cover

אלבום שלישי ליוצרת האסיד-פולק שהוציאה את אלבומה הראשון והמופתי ב- 1970 ואז נעלמה לחלוטין עד לקאמבק המצוין והלא צפוי שלה ב- 2014 עם אלבומה השני שאהבתי מאוד. הפעם פרהאקס חוזרת עם גיבוי מכובד מאוד של אורחים מוזיקאים שבאו לתת כבוד ולעזור בהפקה, בנגינה ובשירה. החל מחברי להקת Wilco, דרך Julia Holter וכלה ב- Devendra Benhart. כמו שרשימת האורחים מרשימה, כך גם עודף הרעיונות המגוונים שמציפים את השירים. לא תמיד זה עובד, לפעמים קצת עמוס מדי וחסר קו מנחה ברור, אבל לא מעט שירים יפים ואווירה חלומית נעימה שעופפת את הכל.

[ The Dancer | Take Your Love To Higher Level ]


42.
Phoebe Bridgers – Stranger in the Alps

cover

אחד מאלבומי הבכורה הכי מרעננים של השנה. פיבי ברידג׳רס מגיעה מלוס אנג׳לס ומביאה פה צרור שלם של שירי אינדי-פולק-רוק עם הפקה מינימליסטית על אש קטנה שיודעת איפה לפרגן עם כינורות, צלילי רקע רנדומליים לכאורה ואירוח של אחד Conor Obrest. על פי רוב שירים קטנים וחשופים, אבל ישנם גם השירים המתבלטים בראשם Motion Sickness שהתאהבתי בו כליל ונהיה לאחד משירי השנה שלי. קצת חבל לי שאין עוד יותר שירים כאלו באלבום, אבל עדיין אלבום קטן ומקסים ומלא בפוטנציאל שאני מייחל להתפוצצותו לכל עבר בעתיד הקרוב.

[ Motion Sickness | Would You Rather ]


41.
GospelbeacH – Another Summer of Love

Cover

אלבומה השני של הלהקה מלוס אנג׳לס, להקת הסוג-של המשך/תחליף של Beachwood Sparks שמונהגת אף היא על ידי אחד היוצרים האהובים עליי כרגע – Brent Rademaker. פולק-רוק עם נטייה לפסיכדליה צלולה ובהירה עם שמש גדולה שקופחת מעל והשפעות של טום פטי, The Byrds וניל יאנג. אלבום שמספק לי היטב את הצורך השנתי במוזיקה שמשית, קצבית ועצלה שמשקיפה לים כחול ופתוח. קצת חסר את הברק וההמנונים המתפרשים של אלבומם הראשון, אבל עדיין האזנה נעימה ומחממת לב, ראש וגפיים.

[ You're Already Home | Hangin' On ]


40.
Jason Isbell and The 400 Unit – The Nashville Sound

cover

זהו האלבום השני שג׳ייסון איזבל משחרר מאז שנת הפריצה/סוג-של-המצאה-מחדש-אבל-לא-באמת עם אלבומו Southeastern מ- 2013. באלבום זה להקת הגיבוי שלו The 400 Unit שוב מקבלים אזכור בטייטל של האלבום למרות שנגנו גם בשני האלבומים הקודמים, מה שמרמז על אלבום פחות אישי ויותר תוצאה של עבודת צוות. כך או כך, מדובר באלבום אלט-קאנטרי רוק דרומי סטנדרטי למדי במונחי הקריירה של איזבל, ועם זאת אלבום מאוד יעיל ואפקטיבי עם מספר שירים ממש מצוינים ומהטובים ביותר ששמעתי מאיזבל עד כה.

[ AnxietyWhite Man's World ]


39.
Do Make Say Think – Stubborn Persistent Illusions

cover

אלבום ראשון מזה 8 שנים ללהקת הפוסט רוק הקנדית הותיקה. אטמוספירה פסטורלית בצבעים בוהקים של טבע קריר בליווי גלים על גבי גלים של גיטרות ותופים ואלקטרוניקה עדינה ברקע. יש לא פעם נשיקה עם מוזיקה קלאסית, אבל יותר ברמת הבנייה של הקטעים, דבר שמצליח להפריד אותם מקלישאות הפוסט-רוק השחוקות. אין פה כמעט בכלל קליימקסים מתפוצצים שמגיעים אחרי בנייה איטית. פשוט מוזיקת רוק אינסטרומנטלית עשירה שעושה כל שביכולתה להשאיר אימג׳ים מובחנים בראשם של המאזינים.

[ Bound | And Boundless ]


38.
Elder – Reflections of a Floating World

Cover

על פי רוב אני לא מחובבי הסטונר רוק, הז׳אנר הזה עם הגיטרות שנשמעות כמו משאיות ענק ששואטות בנהמה מתכתית לתוך האוזניים ושהוא מסתבר אינו מטאל. אבל אני בסדר גמור עם יוצאים מהכלל. ככה אני בערך עם רוב הז׳אנרים, זה פחות שאני לא אוהב משהו, זה יותר שעוד לא מצאתי את המשהו שישבה את אוזניי ויכניס אותי לעולם המוזיקלי שעד אז סלדתי ממנו.

האלבום החדש של Elder הוא לא הראשון מאלה שאני מחבב, אבל מצד שני אני חושב שהוא גם לא סטונר סטנדרטי ממש. עם שישה שירים בלבד באלבום אבל שכמעט כל אחד מהם נמשך רק קצת פחות מנצח ומהווה מסע מסולע מוצף בגיטרות ענקיות, זה אלבום מספיק הרפתקני כדי לקנות אותי בקלות מפתיעה. ואולי יותר מהכל, העטיפה הזו פשוט יפהפייה ומהממת.

[ Thousand Hands ]


37.
Gang of Youths – Go Farther in Lightness

cover

אם יורשה לי להעלות פה נבואה קצת חסרת אחריות, אני מנחש שלהקת Gang of Youth האוסטרלית הולכת להיות סנסציית אינדי בעתיד. אין ספק שיש להם את היומרה הדרושה לשם כך המשולבת בתמימות וקצת חוסר מודעות עצמית, שילוב שמאפשר להנפיק יצירות גדולות מהחיים עם פוטנציאל לסחוף המונים. כזה הוא בדיוק האלבום החדש שלהם והשני שהוציאו עד כה. זה אלבום גדול, מורכב וארוך של שירי רוק איצטדיונים המגובים על ידי חטיבת כלי מיתר. מן שילוב של ברוס ספרינגסטין ו- The National. יש פה הרבה מלודרמה אבל גם הרבה כנות כואבת ופצועה. יש יומרנות בצורת קטעי מעבר של מוזיקה קלאסית שמובילים לשירים הנושאים את אותן תמות מוזיקליות. אבל זה עובד ואפילו מצמרר יותר מכמה פעמים.

בסופו של דבר האלבום די מפרך לצליחה, אבל הוא מעניין לכל אורכו גם אם מצריך סבלנות בהאזנות ראשונות ואני חושב שגם ממש מתגמל ואמוציונלי ברמה הנכונה כדי לחדור את חומת המגן הצינית של המאזינים המתמידים.

[ Say Yes to Life | The Deepest Sighs, the Frankest Shadows ]


36.
Susanne Sundfør – Music for People in Trouble

Cover

למרות שלפני שנתיים התרשמתי מאוד מסוזן סאנדפור כששמעתי אותה לראשונה עם האלבום שהוציאה באותה שנה, ידעתי שאני הולך לאהוב אותה הרבה יותר באלבומים שפחות נושקים לרחבות הריקודים. ובכל זאת לא יצא שחזרתי לאלבומיה המוקדמים. עם אלבומה החדש נשמע שהיא בהחלט רצתה לפרגן למאזיניה שרצו פחות פופ ויותר פולק, אבל על הדרך גם עשתה קצת דווקא והוציאה אלבום מאוד נסיוני ואבסטרקטי ובאמת ממש מיוחד. לא האזנה קלה בכלל. מאוד אמביינטי אפילו והרבה חלל ושקט אבל גם הרבה הקפדה על עיבודי תזמורת צנועים ומדויקים. יוצרת מרתקת ביותר גם אם אני עדיין צריך למצוא את האלבום שלה שלגמרי ישבה אותי.

[ No One Believes In Love Anymore | The Sound of War ]


35.
Max Richter – Three Worlds: Music From Woolf Works

Cover

אני יודע על המוזיקה של המלחין הפורה והעסוק מקס ריכטר כבר זמן מה. אבל אף פעם לא באמת טרחתי לעשות את הצעדים הראשונים במכלול היצירה הגדול שלו. אך השנה קרה והתאהבתי סוף סוף בסדרה The Leftovers שנחתמה סופית אחרי שלוש עונות, שלכל אחת מהן ריכטר הלחין פסקול מקורי. ומאחר והמוזיקה שלו נוכחת מאוד בסדרה עצמה, מצאתי עצמי גם הולך שבי אחריה וסיימתי עם תיאבון גדול לשמוע עוד ממנו.

האלבום שהוציא השנה הוא גיבוש של ההלחנות שהוא עשה עבור מופע בלט שמתרכז בעבודותיה של הסופרת וירג׳יניה וולף. מדובר במוזיקה קלאסית מודרנית עם נגיעות אלקטרוניות, מוזיקה סוחפת ומלאת רבדים. אני לא יודע אם מדובר בכניסה המומלצת לעולמו של ריכטר, אבל אני הפקתי הרבה הנאה וצורך עז להמשיך לחקור את המלחין הנהדר הזה.

[ War Anthem | In the Garden ]


34.
The Life and Times – The Life and Times

cover

זה די מרשים. פעם שלישית עם אלבום שלישי ברציפות שלהקת The Life and Times תופסת מקום ברשימת סיכום השנה שלי. והם באמת מצוינים אך גם לא מוכרים מספיק. להקת גיטרות טהורה, עם גיטרות מנסרות ומהדהדות ועם שירה רגישה ופצועה. אינדי רוק ופוסט-הארדקור אמציונלי שכזה. הם תמיד תופסים אותי טוב.

[ Killing Queens | Out Through the in Door ]


33.
Piano Magic – Closure

Vinyl-sleeve.indd

פיאנו מג׳יק הייתה להקת פוסט-פאנק, דארק ווייב בריטית שהונהגה על ידי גלן ג׳ונסון המבריק והוציאה כמה אלבומים נהדרים בעשרים השנים האחרונות. אני כותב בלשון עבר כי הלהקה התפרקה רשמית שנה שעברה מה שהופך את Closure לאלבום הפוסט-מוות שלהם, דבר שיאה מאוד לאווירה הקודרת שמהלכת לאורך שיריו. למעשה הרבה יותר מהז׳אנרים שהלהקה עסקה בהם בעבר, באלבום זה הם עושים בעיקר Slowcore מלנכולי ומלחשש. שירים סוחטים רגשית שמהווים זכרון וחותם נוגים לקריירה מוזיקלית נפלאה ועגמומית לא פחות.

[ Exile | Closure ]


32.
Saint Etienne – Home Counties

Cover

להקת האינדי פופ האנגלית הוותיקה חזרה השנה עם אלבום שהציל אותם עבורי. אחרי אלבומם הקודם שהיה דאנס-י ומלאכותי מדי בשבילי, חששתי שהלהקה איבדה עצמה עבור שינוי כיוון מוזיקלי חסר מעוף. אבל עם האלבום החדש מרגיש לי שהם חזרו אחורה בצורה הכי מעולה שיכולה להיות. Home Countries גדוש עד להתפקע ב- 19 השירים שלו שזה די לא נתפס כמה מעט פילרים וכמה להיטים פוטנציאליים יש פה. ייתכן והיה עוזר לאלבום להיות ממוקד יותר, אבל מצד שני זה אומר שהיינו מאבדים כמה שירים מעולים ואני לא יודע אם זה מחיר שאני שלם איתו.

[ Heather | Underneath the Apple Tree ]


31.
Aimee Mann – Mental Illness

Cover

למרות הקריירה הארוכה והמכובדת של איימי מאן, עד השנה לא שמעתי אף אלבום שלה. לא רק זה, ייתכן אפילו שביטלתי אותה מתוך בורות כמוזיקת מיינסטרים סטנדרטית ואף תמיד בלבלתי אותה עם טורי איימוס, שגם אותה אני לא מכיר בכלל מעבר למסך הסטיגמות שנבנה בראשי לאורך השנים. אבל השנה הגיעה ההזדמנות לתיקון, כי האלבום החדש של מאן הגיע עם המון תשבחות לא צפויות מצד אנשים שאני מכבד את טעמם.

אז עשיתי חשבון נפש ונתתי הזדמנות וחיש מהר קרסו להן כל הסטיגמות שהתבצרו אצלי. איימי מאן היא ווקאליסטית בחסד שמעבירה בשירתה הרבה כאב והשלמה וממש הצליחה לקחת אותי אל עולמה המלא בפופ פולק אקוסטי עם עיבודי כינורות ופסנתר נעימים ומנחמים. למרות שקל להבין רק מהשם של האלבום שאין מדובר במוזיקה קלילה, מאן מצליחה לעסוק בתמות לא עליזות במיוחד בצורה נטולת כל כובד, דבר שתורם רבות לקסם הרב שהאלבום ניחן בו.

[ Good for Me | Simple Fix ]


30.
This is the Kit – Moonshine Freeze

Cover

מה שאני ממש אוהב במוזיקה של להקת This is the Kit זה האופי הייחודי לגמרי שיש לשירי הפולק-רוק שלהן, אופי שנשאב בעיקר מקייט סטייבלס, הכותבת הראשית ומנהיגת ההרכב הצנוע. האלבום החדש והרביעי של הלהקה האנגלית ממשיך כמעט בדיוק איפה שאלבומן הקודם סיים. אסופה ראויה של שירים קלילים המתפקעים מרוב חן וקסם.

[ Moonshine Freeze | Hotter Colder ]


29.
Brand New – Science Fiction

cover

להקת האימו הטובה ביותר כנראה אי פעם חזרה השנה עם אלבום מעולה נוסף לאחר 8 שנים של שתיקה. עכשיו אחרי הפתיחה היבשה הרגילה אני רוצה לעשות משהו אחר.

לפני מספר שבועות סולן הלהקה ג׳סי לייסי הואשם על ידי שתי נשים שב- 2003 כשהיו קטינות בנות 15 שידל אותן לשלוח לו תמונות עירום שלהן. בעקבות ההאשמות הטור של הלהקה התבטל ולייסי נאלץ להוציא הודעה בה הוא מתייחס לדברים המפוקפקים שעשה בעברו.

רוב רשימות הסיכום שמתפרסמות עכשיו בתגובה לפרשה פשוט מתעלמות בצדק גמור מהאלבום החדש של הלהקה, ואני די בטוח שהאלבום היה לגמרי מככב בהן אילולא הפרשה הזו. אבל אני רוצה לעשות משהו שונה. אני רוצה לאזכר את האלבום כי אני רוצה לאזכר את הלהקה ואת לייסי ואת מה שהוא עשה, אנשים צריכים להיות מודעים לזה והדרך היחידה לכך היא לדבר על זה.

בתקופה האחרונה מתרחשת אחת התופעות היותר מייאשות ומפיחות התקווה בעת ובעונה אחת. המוני סלבריטאים נחשפים על תקיפות מיניות שביצעו בעברם הרחוק ו/או הקרוב ובאופן די חסר תקדים הם גם משלמים מחיר כלשהו על כך. קריירות נפגעות וזה בסדר. אנחנו צריכים לדעת להרוג את הגיבורים שלנו.

אנשים אינם מושלמים ועושים דברים רעים והגיוני שגם האנשים שנעריץ יהיו כאלה וצריך לדעת לחיות עם זה. לדעתי האישית זה בסדר שהגיבורים שלנו יפסידו וזה גם בסדר להמשיך לכבד את היצירות שלקחו בהן חלק בעבר. לי אישית קל להפריד בין אמן ויצירה אבל אני יודע שלאחרים זה קשה וזה רק הגיוני.

להקת Brand New הוציאה אלבום חדש מעולה, הסולן שלה הוא חרא של בנאדם וכל אחת ואחד צריכות וצריכים להחליט מה לעשות עם המידע הזה.

[ Can't Get It Out | Same Logic​/​Teeth ]


28.
Chelsea Wolfe – Hiss Spun

cover

עוד אחד מאותם אלבומים ש-הו כמה חיכיתי שיגיעו. לפני שנתיים צ׳לסי וולף הייתה אחת התגליות הכי גדולות שלי לאותה שנה עם האלבום שלה דאז שהיה פצצת דכאון ואפלה שעוטפים את כל הקיום של מי שמעז להניח את אוזנו על הצלילים האלו. האלבום החדש די שונה מקודמו, למרות שהאפלה היא די אותה אפלה, רק שהפעם היא משמעותית אגרסיבית יותר כשהיא לוקחת את הדארקווייב הגותי האטמוספרי המופשט שלה למחוזות יותר מקורקעים וחזקים ממש על סף המטאל ואז עוד קצת. אפילו יש פה הבלחות של גראולינג, שלא בדיוק חביב עליי באופן כללי. עדיין שינוי מרענן עם שירים כבירים, כבדים והורסים, פיזית ונפשית.

[Static Hum | Particle Flux ]


27.
Sodastream – Little by Little

cover

צמד אינדי-פופ אוסטרלי ותיק למדי שגיליתי רק לאחרונה עם האלבום הנוכחי המאוד פולקי שלהם. האמת שזה הפתיע אותי כמה הם הצליחו להיכנס לי לאוזניים ולהזיז אותי מבפנים. יש פה כמה שירים שממש מתבלטים מעבר למכלול שלא תמיד אחיד ברמתו, אבל בכלליות מדובר במקבץ נהדר של שירים קלילים, חמודים מאוד וממכרים ביותר.

[ Habits | Moving ]


26.
Spoon – Hot Thoughts

Cover

עושה רושם שלהקת ספון הטקסנית נמצאת באחד משיאי הקריירה שלה, קריירה שמורכבת ממספר מפתיע של שיאים שונים. אל האלבום החדש הם הביאו בשנית את המפיק דייב פרידמן שעבד גם על אלבומם הקודם – שהוא בקלות מהאלבומים הכי טובים שלהם (ואולי הכי טוב). ההפקה של פרידמן, חבר להקת Mercury Rev ומפיק הבית של ה- Flaming Lips שהפיק לעוד הרבה להקות ואלבומים שאתה מכירים, באה לידי ביטוי בצורה מאוד נוכחת. שילוב של שיוף עם אווירה קצת יותר צבעונית ואף פסיכדלית מבעבר ואף תרומה של קטעים אינסטרומנטליים ארוכים שנותנים בשר רב לשירי הפופ-רוק החדים והמהוקצעים שהלהקה ידועה בזכותם. לא רק זה, באלבום עובר כחוט השני נגינה שמעלה לראש את האלטרנטיב דאנס של מאנצ׳סטר סוף האייטיז, וזה אפקט מפתיע ומענג שלגמרי מעלה את האלבום באחת לטופ בדיסקוגרפיה נהדרת של להקה מצוינת שכמעט ולא יודעת כיצד לאכזב.

[ Pink Up | WhisperI'lllistentohearit ]


26.
Mary Epworth – Elytral

cover

אני מאוד אוהב מוזיקאיות שעושות פופ, אבל כזה מאותגר, מוזר, מתחכם ויצירתי עד כדי מפלצתי אפילו. כבר הבעתי את זה בבלוג בעבר שאני ממש מבסוט על ההשפעה שיש לקייט בוש על מוזיקאים בשנים האחרונות. קודם כל, כי קייט בוש היא גאונה ואדירה ושנית כי הרבה יותר סביר שמוזיקאים שמושפעים ממנה יעשו דברים מופלאים מאשר גרועים.

את מארי אפוורת' גיליתי ממש לאחרונה כשידידה טרייה המליצה לי עליה וקלעה בול. אפוורת' הוציאה לאחרונה את אלבומה השני שבשונה מאלבום הראשון שהיה דרים פופ גרנדיוזי עם עיבודים עשירים, היא עכשיו לוקחת את שירי הפופ של למקומות הרבה יותר אפלים ומחוספסים (כאילו שעטיפת האלבום לא עושה את זה לברור מספיק). ואני ממש מת על הכיוון החדש הזה שלה. זה מעניין ועדיין נגיש במידה שזה תופס היטב את האוזן ולא משעמם לרגע.

[ Me Swimming | Surprise Yourself ]


25.
The Cameramen – Good Things Do Happen

cover

זהו האלבום הראשון שיוצא במסגרת הפרויקט המוזיקלי של ריצ׳רד סאליס האוסטרלי, שלפחות על פי ההוצאה הזו מדובר כנראה ביורש הרוחני של ניל האנון מתהילת The Divine Comedy. כמו האנון, גם סאליס עושה פופ דרמטי ומתוזמר, הפקה מושקעת עם עיבודים ראוותניים ומוקפדים, ובמקרה הנדון גם נטייה קלה לאווירה פולקית חלומית וקלידים פסיכדליים, ומעל המצע העשיר הזה קולו של סאליס שר בביטחון שברירי שירים חמוצים מתקתקים ופגיעים.

[ Dune | Break and Enter ]


24.
The New Year – Snow

cover

להקת ״השנה החדשה״ מדאלאס, טקסס היא להקתם של האחים מאט ובאבה קאדאן שהוקמה מיד לאחר הפירוק של להקתם הקודמת Bedhead ב- 99. מאז הוציאו בסך הכל ארבעה אלבומים. באלבום החדש שיצא 9 שנים אחרי קודמו הלהקה עושה את מה שהיא עושה הכי טוב – מוזיקת Slowcore מלנכולית ואיטית עם נגיעות של גיטרות רועשות. אסופת שירים עדינה, יפה ומלאת אמוציות מהצד העגמומי של הסקאלה.

[ The Party's Over | Snow ]


23.
Bodies of Water – Spear in the City

Cover

אני כל כך אוהב כשזה קורה לי. למרות ש- Bodies of Water הם לא גילוי טרי לגמרי מאחר והכרתי אותם לראשונה ב- 2011 בזכות הבלוג טאפאס וטאפאס, אז לגמרי נפלתי בשבי של הלהקה עם האלבום Twist Again, לא יצא לי לשמוע אותם מעבר לזה. כתוצאה משיקול דעת מפוקפק לא חזרתי אחורה לאלבומים הקודמים שלהם אלא תליתי את אוזניי עם ציפייה לאלבומים חדשים, ואלו בוששו מלהגיע. ככה עברו 5-6 שנים, אני מצפה והם מבוששים. עד שהגיעה 2017 ואני נשבר לי מהציפייה וסוף סוף הגעתי לשמוע את שני אלבומיהם הראשונים וזכיתי להתאהבות מחודשת וכך נולדה לה גם אובססיה מוזיקלית טהורה. ובדיוק בזמן הנכון יצא גם האלבום החדש שסיפק לי בדיוק את מה שרציתי.

בעוד ששני האלבומים הראשונים לקחו את האינדי-רוק החמים, הדרמטי והגוספלי מלא הקולות וההרמוניות של הלהקה לכיוונים הרבה יותר פולקיים וחופשיים ואילו השלישי זכה להשחזה ושיוף בצורת פופ סבנטיז מהודק, האלבום הרביעי והחדש מצליח לשלב היטב בין שתי הפאזות האלו. זה כנראה לא האלבום הכי טוב של הלהקה, אבל זה אחד האלבומים שהכי שמחתי לקבל ולשמוע שוב ושוב ושוב השנה.

[Here Among You | Visions of the Mountain ]


22.
Ulver – The Assassination of Julius Caesar

Cover

האלבום החדש, ה- 15 במספר של Ulver הנורווגים היה חתיכת הימור. אפילו בשביל להקה שהתחילה את דרכה כטיטאני מטאל ודי מהר שברה אל עבר ספרות מוזיקליות אחרות בלי לאבד ממש מעריצים, להוציא אחרי 25 שנות קריירה אלבום סינת׳פופ אייטיז טהור ומרקיד ולהגיש אותו כך אל העולם המלא בעדות מעריצים קשוחים ולובשי שחורים, זו לא החלטה מקצועית שכדאי להקל בה.

אבל הייתי אומר שגם אני לקחתי הימור לא קטן בהרבה כשעשיתי את ההחלטה לפצוח בהאזנה לדיסקוגרפיה האימתנית הזו של הלהקה דווקא עם האלבום הכי פופי שלה, כשבערך כל האלבומים האחרים שלהם קורצים לי יותר וכשסינת׳פופ אינו ז׳אנר שאני מחובר אליו ואינו ממש מדבר אליי. אבל רציתי להתחיל לשמוע אותם כבר, ואלבום חדש זו תמיד ההזדמנות האידיאלית ובנוסף גם שמעתי באמת תשבוחות מכובדות על האלבום הזה.

אז אני ממש שמח לומר שלא הלהקה ולא אני התבדינו בהימורים שלנו. אלו הוציאו אלבום שלאחר מספר ההאזנות הדרושות, המגננה מפני חומות הסינת׳ והאווירה האייטיזית מתרככת והאוזן כבר בתהליכים מתקדמים של התרגלות למקצבים, הלב והראש כבר לא יכולים להתנגד ופשוט נסחפים. ואילו אני יצאתי עם חשק עצום לעוד ממה שהלהקה המגוונת ומלאת ההפתעות יכולה לנפק וסיפוק עצום שיש לי עוד 14 ריליסים לבדוק כדי למצוא את התשובה.

[ Southern Gothic | Rolling Stone ]


21.
"Godspeed You! Black Emperor – "Luciferian Towers

cover

גודספיד, הפוסט רוקרים האגדיים האלו שהבלוג קרוי על שם יצירת המופת שלהם, אז הם הוציאו השנה אלבום חדש ולא יודע אם שמתם לב אבל הוא לא נכנס לעשירייה הגדולה. העובדה הזו צורמת גם לי. זה בכנות אלבום טוב בכל קנה מידה, רק אחד שעומד פחות טוב בהשוואה לאלבומיהם הקודמים.

Luciferian Towers הוא אלבום של גודספיד כפי שאנחנו יודעים שאלבום של גודספיד צריך להיות (ואולי זו חלק מהבעיה) – ארבעה קטעים. שניים גדולים ומאסיביים, מתפתלים ומתפרצים. ושניים סטטיים ומזדחלים. אבל לשם שינוי שני הקטעים הסטטיים כבר לא קטעי דרון כמעט טהורים כפי שהיה בעבר ויש הפעם הרבה יותר עניין במהלכם, הרבה יותר שינויי כיוון. והגדולים מלאים בכל הגיטרות שבעולם פלוס מפלים של תופים וכינור אחד שמהדהד את כל החלל בנמצא. בסופו של דבר אני קצת קשה עם הלהקה עכשיו כי ככה זה כנראה כשזו להקה שכל כך חשובה לי אבל גם לגמרי ברור לי שזה אלבום נהדר שעושה את העבודה.

[ Anthem For No State, Pt. I | Pt. IIPt. III ]


20.
EEEKS – Pet City

Cover

ללא ספק האלבום הכי כיפי ששמעתי השנה. איייקס היא להקה פרגוואית ששרה באנגלית והוציאה פה אלבום הראשון המלא בשירי פופ רוק מקפיצים וקצת פסיכדליים שמאוד מושפעים מהסבנטיז. לא חדשני, או מפוצץ במקוריות אבל בהחלט מלא בעודף חיוניות ושמחת חיים.

[ Party Motel | Ringo's Teenage Dreams ]


19.
Sky Country – Warm Soda

cover

אני מוצא את עצמי מזכיר בסיכום הזה שוב ושוב את המשיכה שלי למוזיקת פולק-אמריקנה קלילה, שטופת שמש ועצלה מהחוף המערבי של ארה״ב. אני לא לגמרי מצליח להסביר את זה לעצמי, אבל אני משער שזה מה שקורה כששני מרכיבי היסוד של הטעם המוזיקלי שלך מסתכמים בפסיכדליה ופולק ובתוספת משיכה ארוכת יומין לעבר האמריקנה דברים נעשים הגיוניים יותר.

למרות שחבורת Beachwood Sparks ונספחיה הם ללא ספק הקטליזטור לקטע החדש הנ״ל שלי, נראה שבשנתיים האחרונות השכנים מקליפורניה Sky Country קצת עוקפים אותם בנימוס אך מגיעים מהר יותר אל ליבי. שנה שעברה היו בטופ של אלבומי השנה שלי והשנה לא רחוק מדי מאחורה עם אלבום נהדר נוסף שיצא בתחילת השנה.

היופי עם הלהקה הזו שהם מראים גיוון רב מבחינת הקונספטים המוזיקליים שלהם. בעוד האלבום הקודם היה חרישי ורגוע, וזה שלפניו היה שירי גלישה קצביים הפעם זה האלבום היותר פסיכדלי שלהם, עם תיבול עדין של Tex-Max א-לא Calexico והרבה הרגשת שעת בין ערביים עם שמיים אדמדמים ותחושת העצלות המתאימה.

[ Egyptian Eye | Silver Cherry ]


18.
The Weather Station – The Weather Station

cover

שנה שעברה הלכתי להופעה של Damien Jurado. למרות שאת רוב ההופעות שאני הולך אליהן מחממות להקות מקומיות, הפעם חיממה את ההופעה מוזיקאית שהגיעה עם ג׳וראדו מארה״ב. ולמרות זאת כמו רוב הופעות החימום בהיסטוריה האנושית, זה היה חימום מיותר ומשעמם. אותה מוזיקאית הייתה תמרה לינדמן שיוצרת תחת השם The Weather Station. לא מזמן יצא ושמעתי שיר חדש שלה שנשמע דווקא נחמד אז נתתי צ׳אנס לאלבום. וואו, כמה שלא ציפיתי ליפול שדוד ליצירתה של המוזיקאית שכה לא הרשימה אותי בהופעה ההיא.

לינדמן שרה את שירי הפולק-רוק שלה בקול שמזכיר למדי את ג׳וני מיטשל, בתוספת הרבה נחישות ודחיפות שמצליחים לשאוב אותי לכל הברה שהיא מוציאה בניגון מפעים ומהיר שממש עותק את ליבי. אני לא יודע אם זה היה שם בעבר כי לא שמעתי אלבומים קודמים, אבל לינדן יוצרת בכישרון ענק שירים מהודקים ומעולים שהאוזן נתפסת עליהם ולא מרפה בכל האזנה. למרות הכינורות היפים שמאכלסים את השירים, לינדמן לא נופלת לקלישאת אמן הפולק הרגיש, ונותנת לנוכחות הגדולה שלה לאפיין ולהוביל את השירים בביטחון מרשים.

[ Kept it All to Myself | Thirty ]


17.
Esmerine – Mechanics of Dominion

cover

עוד לא הזכרתי את הלייבל הקנדי Constellation עד כה בסיכום הנוכחי והגיע הזמן לזה כי הלייבל המצוין הנפיק השנה ארבעה אלבומים מעולים שנכנסו לרשימה הזו. למרות שהלייבל מאוד מזוהה עם מוזיקת פוסט-רוק, מוצא חן בעיניי שהלהקות שלהם שמוגדרות בז׳אנר זה מתנסות הרבה יותר מחוץ לגבולות שהז׳אנר מציע.

כאלו בדיוק הם Esmerine שמגיעים ממונטריאול ולכאורה מנגנים פוסט-רוק אבל לא באמת, כי הם הרבה יותר מתעניינים במוזיקה קלאסית מודרנית. לפעמים הם באמת מפרגנים בגיטרות חשמליות רועשות ותופים רועמים, אבל רוב הזמן אלו קטעים מבוססי צ׳לו ופסנתר וזה מרהיב לא פחות.

[ The Space in Between | Mechanics of Dominion ]


16.
Grizzly Bear – Painted Ruins

Cover

זו הייתה המתנה ארוכה. למרות שיצאו השנה אלבומים עם פער שנים גדול יותר בין האלבום הקודם והאלבום החדש, איכשהו חמש שנות ההמתנה עם גריזלי בר הרגישו משמעותיות יותר מרוב האחרים (מלבד אחד נוסף, אותו תמצאו בהמשך הפוסט). הלהקה הזו תופסת מקום של כבוד בליבי וזה למרות שאני חושב שרוב האלבומים שלהם די פגומים ברמה כזו או אחרת. אבל הדבר הזה שגריזלי בר עושים? הם עושים את זה ממש טוב ואין עוד להקה אחרת בשטח שאפילו מנסות אפילו להשתוות לרמת היצירתיות שלה. כך שהייתי זקוק לאלבום חדש של גריזלי בר.

כמו קודמו, שהכיל כמה וכמה שירים עילאיים וכמה וכמה פילרים מעוררי אפאטיות, גם Painted Ruins רחוק משלמות. הפעם דווקא יש פחות פילרים מבאסים, אבל גם פחות שירים מושלמים. עם זאת, יש כאן הרבה שירים מפעימים ומרגשים, המלאים בהרמוניות שמימיות שהופכים אותי לשלולית פעם אחר פעם, בניה מדוקדקת ומחושבת של שכבות סאונד מגוונות שנותנות לשירים את הגוונים הצבעונים פסיכדליים האלה ששירי הלהקה כבר שנים מזוהים איתם, וכל הרעיונות המוזיקליים המטמטמים האלו שאני לא מצליח להעלות בדעתי מאיפה הם מביאים את היצירתיות המתפקעת הזו. ללא ספק חווית האזנה ייחודית שלצערי רק גריזלי בר יכולים לספק לי.

[ Morning Sound | Neighbors ]


15.
Broken Social Scene – Hug of Thunder

Cover

ברוקן סושיאל סין אף פעם לא הייתה להקה שריתקה אותי במיוחד. עד השנה הכרתי רק את האלבום הגדול שלהם You Forget it in People, שיש לי כבוד וחיבה אליו אבל לא באמת כבש אותי. אלבומם החדש והראשון מזה 7 שנים בהחלט הכניס בי מנה מכובדת של חשק לחקור מחדש את הלהקה לעומקה.

Hug of Thunder הוא אסופת שירים מגוונת ומרובת פנים, בחלקה מלאת אנרגיה מסחררת ובחלקה האחר שקטה ומלטפת, תמיד מלאת עושר מוזיקלי, כיאה לתוצר של הלהקה הקנדית בת אלפי החברים. זה האלבום ש- Arcade Fire היום אמורים להוציא אחרי The Suburbs ובמקום זה איבדו את דרכם. אבל היו אלה ברוקן סושיאל סין שהחזירו לי את האמון בלהקות אינדי רוק קנדיות מרובות נגנים שצמחו בעשור הקודם. פיו. דאגתי לרגע.

[ Stay Happy | Mouth Guards of the Apocalypse ]


14.
The Black Angels – Death Song

Cover

האמת היא שלא הייתי מקטלג את עצמי בתור מעריץ של הבלאק אנג׳לס, אבל יצא ששמעתי בקביעות את כל האלבום שהוציאו והייתי בהופעה שלהם בבארבי ואני תמיד נותן להם צ׳אנס נוסף. אבל גם לא באמת אהבתי אלבום שלהם מאז הבכורה המדהימה, הכבדה והאסידית שלהם.

לפחות זה היה נכון עד לא מזמן. אבל עכשיו יש לי את Death Song ואני בהחלט מתחיל להעריץ את החבורה הפסיכדלית הזו שמגיעה מטקסס ולקחה את שמה (ועכשיו גם את שם האלבום הנוכחי) משיר מאלבום הבכורה של Velevt Underground. כבר מהרפרנס הזה אפשר להבין הרבה על המוזיקה עצמה, שמדובר בפסיכדליה מלוכלכת, טריפ כבד ואגרסיבי. זה היה רענן ומלהיב ב- Passover אלבום הבכורה המדובר, אבל מרבית ההוצאות שבאו אחריו היו חיוורות במידה מסוימת והרבה פחות מבריקים.

באלבום החדש נראה שכמו שקרה שנה שעברה עם הלהקה הדומה למדי Black Mountain, הם התאפסו על עצמם, התמקדו יותר מבאלבומים הקודמים בכתיבת שירים יעילים וקליטים שנתפסים טוב על האוזן אבל לא מוותרים על הטריפ שלוקח את המאזין למסע צבעוני המשתנה תדיר ונשאר מטונף באותה מידה לכל אורכו.

[ Medicine | Currency ]


13.
Motorpsycho – The Tower

cover

הצהרתי על זה כבר שנה שעברה כשגיליתי אותם, אבל עכשיו אני יכול לומר את זה אפילו יותר בביטחון – Motorpsycho הם הגיבורים המוזיקליים החדשים שלי. מדובר בלהקה נורווגית ותיקה בת שלושה חברים שפועלת ברציפות מעוררת השתאות ותמיהה כבר כמעט שלושים שנה. בזמן זה הוציאו עשרות של ריליסים וכל הסמנים מראים שהם רחוקים מלהתעייף. הדבר המדהים באמת הוא שכל מה ששמעתי מהם בינתיים לא היה אפילו פעם אחת פחות מנהדר וייחודי. זה מטורף.

וכך גם האלבום החדש, שהוא בכלל אלבום כפול (שזה כבר משהו מאוד שגרתי עבורם), מלא בכל טוב ומרגיש מלא חיות ואנרגיה. שילוב מרגש של סטונר, פולק-רוק, פסיכדליה, רוק כבד, ספייס, פרוג וגם קצת מטאל, אבל הכל יצוק בצורה כל כך קוהרנטית ומפוקסת שלא באמת הולכים לאיבוד בבליל הצלילים הכבדים והמלטפים כאחד. וגם לא משתעממים, כי Motorpsycho יודעים להשאיר את האוזן דרוכה אפילו כשהם מפליגים תדיר עם שירים ארוכים שלא אחת עוברים את קו ה- 7 דקות. אבל שוב, זה מרתק מההתחלה ועד הסוף, מגוון ופשוט מצוין.

[ The Maypole | Ship of Fools ]


12.
Forest Swords – Compassion

cover

טוב, נתחיל מהסוף. אין ספק שהאלבום השני והנוכחי של Forest Swords הוא אלבום המוזיקה האלקטרונית הכי טוב ששמעתי מזה שנים. אבל דווקא דעה זו היא שחושפת יותר מכל את הזרות היחסית שלי עם הז׳אנר. כי מה שאני אוהב כל כך באלבום זה את הייחוד הרב והלא אופייני של המוזיקה הזו יחסית לדברים אחרים שנופלים לאותה קטגוריה מופשטת.

Forest Swords זה הפרויקט המוזיקלי של מאט בארנס הבריטי מליברפול. מה שבארנס עושה באלבום הזה בפרט ובמוזיקה שלו בכלל זה משהו שקצת קשה להסביר אבל אנסה. המוזיקה באלבום מורכבת משכבות על גבי שכבות על גבי שכבות של סאונד דחוס וחתוך וקצוץ. רק שהסאונד הזה הוא מן תערובת של מוזיקת עולם מגוונת המעורבלת עם תיפוף שבטי ומעל זה המון סימפולים וקופי פייסט. מוזיקה רפטטיבית שעוטפת את התודעה ומכניסה לאווירה מדיטטיבית וההשפעות של הדאב והפסיכדליה גורמים לכל זה להרגיש הכי נכון ואורגני למרות הקונוטציה המלאכותית שמתלווה להגדרה האלקטרונית. אלבום שהוא חוויה ייחודית בכל האזנה והאזנה.

[ Raw Language | The Highest Flood ]


11.
Sinkane – Life & Livin' It

Cover

אני מרגיש צורך להדגיש את זה כל שנה. למרות הפתיחות והחיבה הפוטנציאלית שלי, בסופו של דבר אני ממש חלש בפופ (מהבחינה הדי פשטנית של המושג). אני די שמח לתת צ׳אנס, אבל לרוב לא מוצא את עצמי עם שירים קלילים וקופצניים. עם זאת, האחד שאף פעם לא מאכזב ותמיד מוציא ממני השתאות מלווה בנענועי אגן עדינים הישר מהכיסא המשרדי שלי זהו אחמד גאלב הסודני-אמריקני שיוצר תחת השם Sinkane.

נדמה שעם האלבום השלישי שלו, גאלב שכלל את האומנות שלו לרמה הכי גבוהה עד כה ומוציא תחת ידיו שורה ארוכה של שירי אפרוביט, מלאי חיות, שמחה וחמימות כללית עם לא מעט פ׳אנק מהזן הלא-סליזי. לעומת אלבומו הקודם, הפעם אין כמעט בכלל בלאדות שקטות והרוב המוחץ של השירים זורמים על גרוב קצבי וצבעוני. זה לא פופ במלוא מובן המילה והקונוטציה התרבותית כפי שאנו מורגלים אליה, אבל זה כל כך טוב כמה שזה מזיז. האלבום ה״פופי״ הכי טוב ששמעתי השנה.

[ U'Huh | Fire ]


10.
King Gizzard & the Lizard Wizard
Flying Microtonal Banana, Murder of the Universe – Sketches of Brunswick East (with Mild High Club), Polygondwanaland

24337193_10155232634792865_1027278146_n

אם יש משהו ששנת 2017 חייבת להיזכר בזכותו מבחינה מוזיקלית זו ההצהרה המופרכת של להקת הפסיכדליה האוסטרלית שיוציאו 5 אלבומים לאורך שנת 2017. העובדה שברגע כתיבת שורות אלה באמת יצאו כבר 4 מתוך 5 האלבומים מוכיחה שזו לא הייתה הצהרה ריקה וכבר ממלאת אותי בהשתאות וזה שמדובר באלבומים מוצלחים היא כבר באמת מדהימה.

[לפני שאני ממשיך אני מעוניין להסביר את הבחירה לדחוס ולצמצם את ארבעת האלבומים האלו למקום אחד בלבד ברשימה. למרות שהאלבומים שונים בתוכן וברמתם הכללית, מבחינתי הלהקה הזו סיפקה לי בראש ובראשונה חוויה שלמה הכוללת את המוזיקה של האלבומים וגם את המעקב והצפייה אחרי הפעילות של הלהקה (וגם הופעה אחת מעולה). הייתי יכול בקלות לבקר את ארבעת האלבומים בנפרד, אך משום שכל אחד מהם ראוי להיכנס לרשימה החלטתי לאגד למקום אחד ויחיד כי זה ימנע את החזרתיות שבלדון בלהקה שוב ושוב ארבע פעמים שונות. על כן החלטתי לעשות שקלול ולתת את המקום העשירי הקצת שרירותי והסמלי כי קודם כל מגיע להם ברמת ההישג וגם כי לשניים מתוך הארבעה מגיע להיכנס לעשירייה והאחרים לא רחוקים הרבה יותר מדי משם.]

את היופי הגמור במה שקינג גיזארד עשו השנה אפשר לסכם בכך שלמרות הכמות הגדולה של המוזיקה, אין ממש הרגשה של חזרתיות או מונוטוניות. כל אחד מהאלבומים שיצאו נושא אופי מאוד מובחן שאי אפשר להתבלבל בינו ובין האלבום שבא לפניו או אחריו. סדרת ההוצאות התחילה עם Flying Microtonal Banana שהיה למעשה תרגיל בכתיבה ונגינת שירים עם כיוונון כלים מיקרוטונלי שאינו נפוץ במוזיקה המערבית (כן שכיח במוזיקה טורקית למשל), על פניו ניסוי מסוכן ובפועל אחד משני האלבומים הכי טובים שלהם השנה ובכלל בקריירה. השני היה Murder of the Universe שמזכיר באופיו את האגרסיביות הכבדה של Nanogan Infinity משנה שעברה כשהשטיק הפעם הוא אלבום קונספט בשלושה סיפורי מד״ב-פנטזיה עם ספוקן וורד של שניים מהסיפורים בידי קול נשי ואת השלישי מצד קול מכונה, ניסוי שלא מצליח במאה אחוז אבל המוזיקה עצמה מעולה כרגיל. האלבום השלישי Sketches of Brunswick East הוא למעשה שיתוף פעולה עם הפרויקט Mild High Club שהקליטו יחדיו אלבום פופ פסיכדלי ג׳אזי קליל, אופטימי וחמוד. והאלבום הרביעי (והאחרון עד כה) הוא Polygondwanaland שמשלב את הגיטרות הפסיכדליות של הלהקה עם השפעות פרוג-רוק פולקיות עם שילובם של חלילים א-לא Jethro Tull, התוצאה היא אלבום נוסף שמתחרה על תואר הטוב מבין הארבעה.

למרות שכבר עם אלבומם האדיר משנה שעברה הפכתי לחובב נלהב, השנה האחרונה לגמרי הפכה אותי למעריץ מתייפח. הנחישות, הפוריות והיצירתיות שלהם ממלאת אותי בהשראה והערכה רבה למה שלהקה יכולה לעשות. אני יודע שיש את האנשים שלא אוהבים שלהקה מוציאה יותר מדי מוזיקה, והתלונות האלה נתפסות מאוד שמרניות בעיניי. לא רק שיש תקדימים רבים מספור הכוללים כמה מהמוזיקאים הגדולים בהיסטוריה (למשל הקריירה של ג׳ון קולטריין שמסתכמת בעשור אחד עם עשרות של אלבומים) אלא הדרישה שלהקה שנמצאת בשיא היצירתי שלה תגביל את אותה יצירתיות (שכנראה לא תמשך הרבה זמן) רק כי לאנשים קשה לעקוב, זה פשוט מופרך. אני שמח מאוד שהתרגיל הקונספאוטלי החדש של הלהקה שהיא כמעט כולה תרגילים כאלו ואחרים הסתכם בהצלחה גדולה, גם מבחינת איכות התוכן וגם מבחינת היחס התקשורתי האוהד שזה הביא להם.

Sleep Drifter | Billabong Valley | Altered Beast II | The Lord of Lightning | Rolling Stoned | Tezeta | Crumbling Castle | Inner cell ]


9.
Fleet Foxes – Crack-Up

cover

שש שנים עברו מאז האלבום הקודם והשני של פליט פוקסס, אז רובין פקנולד הסולן והכותב המרכזי החליט ללכת לאוניברסיטה וככה קרה שחצי מאוכלוסיית העולם המערבי המתינה בעוד הבחור הצעיר והמוכשר מסיאטל הולך להרצאות ועושה מבחנים במועד ב׳. ואז הסטודנט סיים את התואר והכריז על הקלטות של אלבום חדש ובבת אחת נשמעה אנחת רווחה קולקטיבית ממיליוני היפסטרים מזוקנים והיפסטריות עם שמלות וינטאג׳. מעולם ההמתנה לאלבום חדש לא הייתה כל כך מביכה.

אבל העיקר שאפשר לסמוך על הפקנולד הזה, כי יש לו את הראש המוזיקלי מהמרתקים שפועלים כיום, שגם אם הוא מוציא את יהבו היצירתי אל עבר אחד הז׳אנרים הכי עתיקים שמוקלטים כעת על מדיה דיגיטלית הוא עדיין לא מפסיק לדחוף את הגבולות של מבנה שיר הפולק עתיק היומין. האלבום החדש של השועלים הוא בקלות הכי מורכב ומאתגר שלהם וכן גם היומרני המלא ברעיונות מוזיקליים ופואטיים גדולים. זה ברור שלפקנולד יש לב גדול שאינו רוצה להישאר במקום ולקחת את המעריצים שלו להרפתקת סאונד שהם לאו דווקא ביקשו לצאת אליה אבל די וודאי שיפיקו ממנה הרבה.

לטעמי האלבום לא טוב כמו אלבום הבכורה הפשוט והמופתי של פקנולד ושועליו, אבל בהחלט יותר טוב מהאלבום השני, ששניהם מאתגרים את המבנה של שיר הפולק, אבל האלבום החדש מצליח הרבה יותר ליצור שירים שהם חוויה שנשארת ולא מתפוגגת. ואני אף פעם כנראה לא אצטער של חוויה מוזיקלית כל כך מורכבת ומלאת רבדים וכלים ורעיונות. יש בעולם שלנו רק מעט דברים יותר טובים מהשילוב הקסום הזה.

[ Third of May / Ōdaigahara | Fool's Errand ]


8.
Jane Weaver – Modern Kosmology

cover

את ג׳יין וויבר גיליתי קצת אחרי שיצא אלבום האולפן הקודם שלה, Silver Globe. עד אז קריירת הסולו שלה התרכזה באלבומים שנעו על סקאלת הפולק עד שהמציאה עצמה מחדש ב- 2014 עת הוציאה אלבום ספייס-קראוט-רוק עם הרבה אלקטרוניקה ופופ. מרגע זה וויבר הפכה עבורי לאחת המוזיקאיות הכי מרתקות שעובדות כרגע והצפייה לאלבומה החדש הייתה עמוסת ציפיות.

האלבום הנוכחי ממשיך היטב את השינוי המוזיקלי שעברה ומוסיף לחקור מרחבים נוספים של מוזיקת רוק נסיונית, רק הפעם עם פחות אלקטרוניקה ויותר דרים פופ ופסיכדליה. וויבר שואבת המון השראה מלהקות כמו Hawkwind ו- Can (אפשר למצוא לאלו האחרונים עדות באלבום בכך שמלקולם מוני, הסולן הראשון של קאן הגיע להתארח באחד השירים). אסופת שירים המתפקעת מרעיונות מוזיקליים מרתקים ומאתגרים שגם מצליחים לתפוס היטב את האוזן.

[ Slow Motion | Did You See Butterflies ]


7.
Group Doueh & Cheveu – Dakhla Sahara Session

Cover

טוב, מי שלא מכיר את להקת Cheveu ראוי לקבל הקדמה לפני שאנחנו צוללים לאלבום. אז Cheveu היא הלהקה המוזרה ההיא שלא ידעתם שרציתם להכיר. אין שום דבר קל לעיכול בלהקה הצרפתית הזו והם לא בקטע של להיות נורמליים, עם זאת, עם כל האופי הדווקאי שלהם, יוצאות להם יצירות שמרתקות את האוזן שלא מבינה מה היא שומעת אבל גם רוצה לשמוע עוד כדי לראות לאן זה ילך. עד כה הם עשו מן וריאציה עקומה, צרפתית ומקפיצה של פוסט-פאנק, רק עם המון סינת׳יסייזר זול שכזה ואווירה מאוד פאנקית.

באלבומם החדש הם משתפים פעולה עם להקת Group Doueh, להקה ותיקה מדאח׳לה שבמערב סהרה הפועלת כבר כ- 36 שנה אבל התחילה להקליט אלבומים מסודרים רק אחרי שב- 2007 איזה לייבל אמריקאי הוציא אוסף של ההקלטות שלהם.

האלבום הוקלט בפרק זמן של שבועיים בדאח׳לה ומהווה התנגשות נפיצה של שתי הלהקות השונות כל כך אחת מהשניה. מצד אחד הצרפתים העקומים ומצד שני ילידי מדבר סהרה שהגישה שלהם למוזיקה היא שונה מהותית אפילו יחסית לצרפתים שוברי הגבולות ההם, כשהם מצד אחד מביאים את המוזיקה האקוסטית המסורתית-מקומית ומצד שני גיטרות חשמליות רותחות ומהדהדות בסגנון שכבר הגיע להרבה אוזניים לבנות בזכות להקות כמו Tinariwen המאלית. וכפי שהכלים המוזיקליים מתנגחים כך גם השפות, ערבוב מסחרר של צרפתית וערבית, צעקות וסלסולים. האנרגיה שנוצרה בסשן ההקלטות הקצר ההוא ותועד על גבי אלבום זה בקלות יכולה להאיר עיר מדברית קטנה לימים ארוכים.

[ Moto Deux Places | Azaouane ]


6.
Avec Le Soleil Sortant de sa Bouche – Pas Pire Pop I Love You So Much

Front

הלהקה הקנדית החדשה האהובה עליי סוף סוף חזרה השנה עם אלבום שני ותירוץ ראוי להמשיך להלל את שמם. ב- 2014 הם הוציאו את אלבום הבכורה שלהם שהיה התגלית הכי גדולה שלי לאותה שנה ואחד הדברים הכי טובים ששמעתי מזה שנים. כל כך חיכיתי לאלבום הבא שלהם שקצת הפכתי לפאנבוי שלהם בזמן הזה והספקתי לראות אותם כבר שלוש פעמים בלייב.

לא שהיה ספק, אבל האלבום החדש לגמרי היה שווה את הצפייה הזו. בעוד שבאלבום הראשון היו שני קטעים ארוכים מלוווים בשני קטעי מעבר (מיותרים האמת) הפעם אלו רק שלושה קטעים מוזיקליים ארוכים. מבחינה מוזיקלית זהו אותו שגעון סכיזופרני מרקיד ומעיף ראשים.

כמו בעבר, גם הפעם ישנו סלט אינסטרומנטלי מרהיב של קראוט-רוק עצבני, אפרוביט מקפיץ, מת׳ רוק, פסיכדליה, גליץ׳ אלקטרוני, סמפולים, לופים רפטטיביים וצרחות דיוויד ברן-יות. הכל בקצב גבוה ותזזיתי שקצת קשה להאמין שכל הטירוף היצירתי המתפקע הזה באמת נשמע כל כך קוהרנטי ומוקפד. פלא מוזיקלי, לא פחות. רק הלוואי ויותר אנשים היו מכירים ומעריכים, כי מגיע ללהקה הקטנה עם הראש מלא הדמיון המסחרר הזה שלה להגיע להרבה יותר אוזניים.

[ Trans Pop Express I | Trans Pop Express II ]


5.
Flotation Toy Warning – The Machine That Made Us

cover

ההפתעה הגדולה של השנה עבורי מגיעה בדמות להקה שאני מכיר כבר שנים, אבל אלבום חדש מהם לא באמת נראה באופק עד שלפתע התממש לו והגיע. הלהקה ההו-כה בריטית בעלת השם ששווה איזו הרמת גבה אחת לפחות Flotation Toy Warning הוציאה אלבום אחד ויחיד לפני 13 שנה בשם Bluffer's Guide to the Flight Deck. אלבום מופתי ומפואר שהתאבססתי עליו במשך תקופה ארוכה ותמיד רציתי לתת לו את הכבוד ולכתוב משהו אבל עדיין לא הצלחתי למצוא את המילים הראויות.

למרות ההפסקה הארוכה, האלבום החדש מרגיש פחות או יותר כמו המשך ישיר של האלבום הראשון, כאילו המוזיקה הזו מתקיימת בספירה נפרדת עם חוקי זמן שונים שמונעים מהסגנון המוזיקלי שלהם מלהזדקן. אל זמניות שאי אפשר לטעות לגביה למרות שברור מאוד מהאזנה קלה שמדובר בלהקה שהתחילה את פעילותה בעשור הראשון של האלף הנוכחי אז להקות אינדי מוזרות היו נורמה שכזו. איזה עשור מופלא.

בעוד האלבום הקודם משך הרבה יותר לכיוון פולק פסיכדלי אנגלי ותזמור עקומים שכאלו, הפעם הכיוון הוא יותר פופ-רוק נושן ועשיר בשכבות שבורות בעוד שהמלנכוליה האנגלית ועקמומיות הגדולה ששורה על הכל עדיין פה כמו שהייתה בעבר.

לא נראה לי שאפשר למצוא עוד להקה שעושה את מה שעושה הלהקה הזו שבחיים לא תזכה לתהילה או אפילו הכרה גדולה. זה חבל כמובן, אבל משהו במוזרות הכללית שעוטפת כל תו במוזיקה שלהם מונעת מהם להיות נגישה לנחלת הכלל אלא רק אוצר להרפתקנים.

[ Every That is Difficult Will Come to an End  | King of Foxgloves ]


4.
Richard Dawson – Peasant

cover

היו בסיכום הזה יותר מכמה וכמה אלבומי פולק וכולם נהדרים ואני אוהב אותם, אבל תמיד אעדיף יותר אלבומים שדוחפים את גבולות הז׳אנר ועושים משהו שונה. ככל שזה נוגע לפולק היה רק אחד עבורי השנה שבאמת העיף לי את המוח עם שירי הפולק שלו וזה ריצ׳ארד דוסון.

באלבומו השישי, שמהווה גם את אלבום הפריצה שלו, דוסון עושה הכל כדי להתרחק מהקלישאות והסטנדרטים שמזוהים עם מוזיקת הפולק. במקום מוזיקה הרמונית נעימה ומרגיעה, דוסון משלב בשיריו חריקות וקירקושים ומנגן בכלים חצי מכוונים, אם בכלל. אין באלבום הזה קווים חלקים. אצל דוסון כל הקווים כאילו נרשמו בידיו של חולה פרקינסון. ולמרות שזה מדאיג ואף מאיים, במיוחד בהאזנה הראשונה, כשמתרגלים ושומעים את המכלול מגלים שירים מורכבים, מרתקים ומלאי רבדים.

יותר מפולק, דוסון מייצר באלבום הזה מן מוזיקת איכרים עממית שנדמה שבהחלט היה אפשר לשמוע לפני כמה מאות שנים בכפרים ברחבי בריטניה. גישה מוזיקלית שמעלה לי את האלבום הראשון של להקת Comus שגם היא ידועה בשל האווירה העקומה שלה.

אפקט זה מתאפשר משום שהאלבום הוא אקוסטי לגמרי והגיטרה של דוסון היא כלי הנגינה העיקרי. מלבד זאת אפשר לשמוע כלים נוספים באלבום אבל הם ממוקמים בצמצום יחסי בצורה מאוד מחושבת. ולמרות זאת מההאזנה יוצאים בהרגשה של עושר מוזיקלי מרשים וזה כי לדוסון יש קול נפלא עם מנעד גדול שמפיק המון ניואנסים שהמילים דורשות אבל הוא גם מגובה במספר זמרות ליווי שנותנות הרגשה מאוד קהילתית למוזיקה כאילו כפר ימי ביניים-י שלם מצטרף לשירה.

המוזיקה הזו היא בוודאות לא לכל אחד ומיועדת לכל מי שמסתדר עם מוזיקה מוזרה ועקומה שלא בדיוק נוחה לעיכול ומצריכה סבלנות כדי לגלות את האבנים היקרות מתחת לבוץ.

[ Ogre | BeggarWeaver ]


3.
Alice Coltrane Turiyasangitananda – World Spirituality Classics 1: The Ecstatic Music of Alice Coltrane Turiyasangitananda

cover

זה עוד לא קרה לי בסיכום אבל תמיד יש פעם ראשונה וכל זה. אלבום אוסף (!) של הקלטות ארכיון (!) מלפני שלושה עשורים (!) נכנס למקום השלישי ברשימת הסיכום. אבל לפעמים שומעים משהו כל כך יפה וחושבים שאולי אפשר להיות פחות קפוצי תחת לרגע.

אליס קולטריין הייתה פסנתרנית ג׳אז שאחרי מות בעלה לקחה את הרוחניות שלה למזרח ואיתה הביאה גם את המוזיקה שלה. אז התחילה להוציא אלבומי ספיריצ׳ואל ג׳אז עם השפעות הינדו כשהיא מנגנת על נבל וחולקת מקום מפוקפק בהובלת זרם הניו אייג׳ הטרחני. אבל המוזיקה הייתה מופתית ופורצת דרך. בשנות השמונים קולטריין הוסיפה עוד מילה לשמה עם מלא אותיות רנדומליות והקימה אשראם בלוס אנג׳לס שם ערכה טקסים עם הקהילה הקטנה שהתקבצה סביבה. במהלך הטקסים הייתה מנגנת על סינת׳יסייזר בעוד חברי הקהילה היו שרים מנטרות הינדיות ברפיטטיביות אינסופית. ההקלטות של הטקסים אף פעם לא שוחררו בצורה רשמית ורק התגלגלו כבוטלגים. עד השנה, עשר שנים למותה של אליס קולטריין, נאספו ההקלטות, שופצו ויצאו בצורה מכובדת באוסף (בתקווה ראשון מבין כמה) באיכות מעולה.

למרות שהתוצר המוזיקלי לא היה הכוונה שבבסיס טקסים אלו, התוצר הסופי הוא מהמם בעיניי. האוסף מתפקד כאלבום אפקטיבי לכל דבר – זרימה מעולה בין השירים שלמרות הקונספט הזהה לא מרגישים זהים מדי אחד לשני. הקונספט של שירי האוסף והעובדה שמדובר באלבום ניו אייג׳ לחלוטין עשוי לגרום לסלידה, אני בהחלט הרגשתי כך, אבל עבורי בשורה התחתונה מדובר בחוויה הפסיכדלית מוזיקלית המושלמת. זו המהות למעשה של החוויה המדדיטטיבית המיוחלת שנוצרת מהלופ רפטטיבי של תמה מוזיקלית שחוזרת על עצמה עוד ועוד עד שהתמה מתרוקנת מתוכן ובו זמנית יוצרת פסיפס ייחודי. אני לא יכול לחשוב על תוצאה יותר אידאלית ליצירה מוזיקלית והעובדה שהתוצאה הסופית היא לא פחות מיופי טהור היא בסך הכל טיעון מוצלח למדי בעד רוחניות.

[ Om Rama | Rama Guru | Om Shanti ]


2.
Tim Kasher – No Resolution

Cover

אלבום הזעם והבלבול בגיל העמידה של טים קאשר, הידוע יותר בתור הסולן של להקות האינדי-רוק Cursive ו- The Good Life. קאשר כבר הוציא אלבומים מלאים בזעקות תסכול עצור בעברו, אבל הפעם כנראה מדובר במאסטרפיס האמיתי שלו. לא רק שהוא הוציא את האלבום המפואר הזה, הוא גם ליווה בסרט באורך מלא שביים בעצמו ומרחיב את היריעה על התסכול הנפיץ שלו כלפי פנים וחוץ.

האלבום הוא נרטיב אחד של מונולוגים מלאי פרץ רגשות חסר מעצורים. נהר של רגשות אקספרסיביים הנשפך לתוך מעטפת אינדי-רוק מזדקן המלווים בתזמורת בעלת נוכחות לא קטנה. השילוב הזה בין הצדדים המוזיקליים הכל כך שונים יוצר אפקט של מערבולת רגשות אמיתית ודרסטית שלא גולשת פעם אחת למלודרמטי או המניפולטיבי.

מעבר לאלכימיה האדירה בין מוזיקת רוק רועשת למוזיקה קלאסית אלגנטית, אני ממש אוהב את המחשבה הרבה שהוקדשה לבניה של האלבום שמלא במוטיבים מוזיקליים חוזרים וקטעי מעבר שיוצרים תחושה של כדור שלג המתגלגל במורד הר. עם כל מוטיב חוזר הכדור מגדיל את נפחו ומאיץ את מהירותו עד לסיום המתפוצץ Not Over You העצום וההורס רגשית, אחד משירי השנה האולטימטיביים שלי. התוצאה הסופית כל כך חזקה ומטלטלת שכמו ציור העטיפה מפילה אותך עם כל עולמו הקורס של טים קאשר.

[ Not Over You | No Secret | Messes ]


1.
Mikko Joensuu – Amen 3

Cover

מיקו יונסו גדל במשפחה נוצרית באיזור הכפרי של פינלנד. בסוף העשור הקודם הייתה לו להקה ביחד עם שני אחיו. קראו להם Joensuu 1685 והם הוציאו אלבום אחד לפני שהתפזרו. האחים הקימו את להקת הקראוט-רוק Siinai שכבר כיכבו בסיכום בשנה שעברה כשהוציאו אלבום שני עם Moonface (הפרויקט הנוכחי של Spencer Krug) ואילו מיקו התחיל ליצור מוזיקה לבדו. בשנה שעברה הוא הוציא את אלבומו הראשון שהיה החלק הפותח בטרילוגיה שלמה ששוחררה לאורך השנה וחצי שלאחר מכן. לטרילוגיה קוראים Amen והיא מלווה את התרחקותו של יונסו מהדת ואיבוד אמונתו באלוהים.

כל אחד מאלבומי הטרילוגיה מהווה פרק במסע שלו ולוקח אופי קונספטואלי ספציפי. האלבום הראשון עוסק בבלבול שבהצטלבות הדרכים בה מצא את עצמו ומביע זאת דרך שירי קאנטרי פשוטים, מקורקעים ויומיומיים. באלבום השני מתאר את מציאת הפיתרון, הדרך שהוא צריך לקחת, את התשובה. זה לא נעים, זה אפילו כואב אבל זו הבנה שהגיונית עבורו. מוזיקלית הרעיונות האלה יוצאים בשירי אינדי-רוק שוגייזי.

ואילו האלבום שחותם את הטרילוגיה מסמן את ההשלמה, היציאה לחופשי מאובדן הדרך שגררה אותו למטה, לדיכאון המתמשך ממנו סבל במשך שנים. וזה גם האלבום המעופף והחופשי ביותר מבין השלושה. הרבה חלל וצלילים בהירים. אלקטרוניקה פרוגרסיבית מעורבבת עם שירה סינגר/סונגרייטרית וגם קצת חומת גיטרות מתמוטטת בחלק מאוד ספציפי בשיר הראשון כשיונסו אומר שלום לבית שלו אותו הוא צריך לעזוב כדי לצאת למסע החדש. אחרי הנקודה הזו מתחילה התעופה היישר לסטרטוספרה, תחושת הגשמה כשברור לך שלקחת את הדרך הנכונה. להבדיל משני האלבומים הראשונים, הפעם השירים הם ארוכים ארוכים, מאוד ניסיוניים ולוקחים את הזמן שלהם להגיע לנקודה.

מה שמעניין באלבום הנוכחי זה שהוא לוקח מערכת מושגים שאנחנו רגילים לקבל מעולם האמונה והדת והופך אותה על פניה. כי זה הכל סובייקטיבי. התשובה של האחד אינה זו של האחרת. איבוד האמונה לא ממלאת פחות את הנפש ואת הקיום מאשר מציאתה. זו תובנה יפה שמובאת כולה באמצעים מוזיקליים.

כמו כן, זה קצת מדהים אותי כמה הקול של יונסו מוצלח ומלא ביטחון. עם כל המוזיקה רחבת היריעה, המושקעת והמופקת לעילה, החלקים שהכי מרתקים את האוזן בשירי האלבום אלו בהם יונסו שר ומוביל את המאזין באוזניו לאורך הדילמות, רגעי הבלבול שלא מניחים והתשובה הממלאת שהוא חווה. והוא מביע את הכל כל כך טוב ואז ברגע הנכון משחרר את המאזין לתוך הפקעת המוזיקלית שהכין בסופו של הבית.

ככל שזה נוגע לאלבומי השנה שלי, אני מוצא שאני הכי אוהב ושלם עם האלבומים שמעוררים אותי רגשית. פחות משנה לי אם אלו רגשות של כאב ואובדן, או שמחה והתעלות. האלבום Amen 3 העביר אותי חוויה שלמה בה הרגשתי כל רגע של הלבטים וההזדככות שיונסו עבר בעצמו. והאמת, זה בכלל בלי ששמעתי לפני כן את שני החלקים שקדמו לו בטרילוגיה. החוויה הייתה שלמה, גם מוזיקלית וגם ברמת הרעיון ונושאי העיסוק. האלבום הזה מתח את הסבלנות שלי אבל גם תיגמל אותה על רגעים ארוכים בהם פקפקתי. גם אם האלבום הזה לא מושלם, ובכנות יש בו פגמים, זה פחות משנה לי כי הוא העביר אותי את אחת החוויות הכי יפות שעברתי השנה ומעביר אותי שוב בכל האזנה.

[ BirthPearly Gates | House of Fire ]

**************************
זהו.
מקווה שהרשימה הייתה מספקת וגיליתם לפחות כמה אלבומים חדשים שיילכו איתכם הלאה.
אם נהניתם אודה לכם מקרב לב אם תשתפו הלאה את הפוסט.

14 תגובות בנושא “סיכום אלבומי השנה 2017

    • נשארו בחוץ.
      למרות שממש אהבתי את הקודם של וור און דראגס, לצערי החדש שלהם השאיר אותי קריר לגמרי. קשה לי להסביר למה אבל פשוט לא עבד בשבילי.
      לגבי ריל אסטייט, פשוט אף פעם לא התחברתי אליהם.

  1. הגעתי מעונג שבת וממש התרגשתי מהבחירה בקינג גיזארד, אחת האובססיות הכי גדולות שלי השנה. התיאור שלך של הכיוון המיקרוטונלי הוביל אותי למצוא סרטון יוטיוב של איזה דוד טורקי שכדי להדגים מיקרוטונאליות על הגיטרה שלו ניגן שיר עם טורקי שנשמע בול כמו SLEEPDRIFTER! די מדהים (ב-2:28 בוידאו). באופן כללי כל הסולם שהוא מדגים לפני כן נשמע ממש כאילו לקוח מהאלבום. https://www.youtube.com/watch?v=iRsSjh5TTqI
    שיר העם התורכי, אגב, נקרא kara toprak בביצוע ricardo moyano
    תודה! החכמתי

    • היי, מאיה! תודה על התגובה וברוכה הבאה (אגב, אני קורא ותיק של הבלוג שלך).

      אני לגמרי איתך באובססיה על הלהקה בשנה האחרונה.
      זה ממש מעניין כל העניין של הכיוונן המיקרוטונלי. קינג גיזארד יצאו גדולים שהם הקליטו אלבום שלם רק עם הכיוונון הזו. הם כל כך יצירתיים החבר׳ה האלה. כל פעם שאני מדבר או כותב עליהם בשנה האחרונה אני ממש מוצא את עצמי מתרגש.

      תודה על הלינק. האמת שאני הכרתי סרטון אחר של הבחור בו הוא ממש משווה את Sleep Drifter לשיר עם הזה, אבל היה גם הרבה פחות מידע בסרטון:

  2. תודה רבה!
    רשימה לא נכונה ולכן כל כך מוצלחת ומחדשת.
    התחושה היא שכל הרשימות של האתרים הגדולים מדרגות את אותם אלבומים גדולים במיקומים מתחלפים (מי יהיה ראשון? לורד או קנדריק?) הרשימה הנוכחית עם המון אופי וטעם ספציפי וזה מרענן מאוד.
    איזה כיף.

  3. ווואו!! ועוד פעם-ווואו!. אני לא מכיר אותך אישית,אבל נשבע,שהייתי שם פתק שלך בקלפי(טוב נו, התחרות לא קשה ככ עם העומד בראש..)..בן אדם אתה אלוף.אין לי מילים, העשרת והאשרת,זו הרשימה הכי מעניינת שלך בעייני(וזה לא שחסר משהו בקודמות),הכרת לי פה לפחות 20 אלבומים שלא הכרתי כלל, וכל אחד מהם פשוט עונג צרוף. רק חוסר הסכמה אחד מצאתי כאן-סוזן סנדפור אהובת ליבי.. שנים שאני עם זכוכית מגדלת על היוצרת הנדירה הזו, ואני חייב לציין שהאלבום האחרון הוא אולי מפח הנפש המוזיקלי הגדול ביותר שאני זוכר. אלבום שכולו שיממון עצום,וחוסר קומיוניקציה רגשית משהו..אבל כל השאר נחתו עלי כמו מבול במדבר.שאפו עצום ועוד כל סופרלטיב שתבחר.

    • רשימה מופלאה
      הגעתי הנה ממש במקרה וגיליתי אוצרות נדירים. איזה מרענן איזה כיף. בן אדם אתה גאון. תמשיך!!!

השאר תגובה