ביקורת הופעה: קלקסיקו בבארבי, 2013

בפעם הקודמת שקלקסיקו הופיעו בארץ ב- 2009 גרתי בחיפה. הייתי סטודנט והייתי ממש חדש בכל העניין הזה של הופעות בכלל, והופעות חו"ל בפרט. למרות שרק שעת נסיעה מפרידה בין תל אביב לחיפה, כל פעם מחדש להגיע ולחזור מהופעה היה מבצע לוגיסטי לא פשוט ולא זול. אני לא זוכר למה, אבל את ההופעה הזו פספסתי, בתור חובב הופעות מאוד מתחיל כנראה שהתסבוכת הזו של חיפה-תל אביב-חיפה בלילה הצליחה לאיים עליי בקלות רבה מדי ולגרום לי לוותר. או משהו כזה.

מאז הפספוס הזה מאוד ציער אותי. שמעתי דברים מאוד טובים על ההופעה אבל שמעתי גם דעות לא טובות, אז לא ידעתי באיזה צד אני אהיה אבל מאוד רציתי להיות בצד כלשהו, לחוות את ההופעה הזו כי לכל הפחות היא לא יכולה להיות פחות ממרשימה. זה לפחות הרושם שקיבלתי.

ביום חמישי האחרון, 4 שנים אחרי הפעם הקודמת, קלקסיקו חזרו וזכיתי לכפר לעצמי על הפספוס. ההופעה הייתה מרשימה, ועכשיו אני גם יודע לאיזה צד אני משתייך – לצד שחושב שלסכם את ההופעה הזו במילה "מרשימה" זה לעשות עוול להופעה ולקלקסיקו בעצמה.

קלקסיקו בבארבי

צילום: עטר רפפורט המעולה

הגעתי להופעה עם חששות רבים, גם בשל הדעות השליליות שקצת חלחלו אליי אחרי ההופעה הקודמת, וגם כי האלבום האחרון שלהם משנה שעברה Algiers אותו הם מקדמים בטור הנוכחי הוא אלבום חלש מאוד לדעתי, עם מינימום של שירים שהצליחו להתבלט עבורי, אלבום נוסחתי למדי שפשוט לא הצלחתי להתחבר אליו או להתרגש ממנו. אך מצד שני, הורדת ציפיות זה דבר מצויין שאפשר רק לברך עליו. וזה עזר, כי למרות שהיו המון שירים מהאלבום האחרון והתחלה מזוגזגת בין אדיר לבסדר, ההופעה ברובה הגדול עבדה מעולה, הייתה מרהיבה, כיפית להחריד והשירים ששעממו אותי באלבום קיבלו בביצוע החי תנופה נהדרת והצליחו לרגש אותי בצורתם זו. וזו הגדולה של קלקסיקו – הם יכולים לכתוב שירים מבריקים, מדהימים אבל הם גם יכולים לחזור על אותה נוסחה שוב ושוב ולהיות מעת לעת חסרי רעיונות חדשים ומקוריים ועדיין להישאר להקת הופעות מצויינת, מתוקתקת, עם שואו כביר ומפעילי קהל חכמים שיוצרים חיבור רגשי עם הקהל בשניות ספורות מתחילתו של שיר כלשהו. הם ממש טובים בזה.

לשמחתי גיליתי בהופעה, שקלקסיקו היא הרבה יותר מג'ואי ברנז (הסולן וגיטריסט) וג'ון קונברטינו (המתופף), מקימי ומובילי הלהקה. זאת אומרת, ברנז הוא סולן עצום עם קול מושלם ופרפורמר מוצלח מאוד שיודע היטב את העבודה ונראה שגם מאוד נהנה ממנה, וקונברטינו הוא מתופף אדיר אדיר שממש היפנט אותי בתיפוף המדוייק, הרגוע אך דומיננטי שלו, אבל שני אלה מוקפים בנגנים מוכשרים ביותר. לכל אחד מהחמישה האחרים היה לפחות רגע אחד שממש הימם אותי לאורך ההופעה וכולם ביחד היו אחראים במידה שווה למדי להנאה הגדולה שלי מההופעה. אך אני עדיין ארצה לציין מאוד לטובה את העבודה הנהדרת של פול ניהאוס על הפדאל סטיל והגיטרה החשמלית.

דבר נוסף שאני לא נרגע ממנו ונהנה להתרפק עליו הוא הגיוון הרב שלהם, שנמצא בסיטונות באלבומים, אך ההופעה הדגישה עבורי את זה יותר מאי פעם – הזיגזג שהם עושים בסגנונות הוא מרהיב ומאוד תפס אותי. זיגזג בין המריאצ'י לטקס-מקס, מרוק למוזיקה קובנית, וגם לאלטרנטיב-קאנטרי. לא הרבה פעמים הם הגיעו לאחרון, אך כל פעם שהם עשו שיר שהיה אלט-קאנטרי למהדרין כל כך התרגשתי ושמחתי שהם לא זנחו את הצד הזה בהופעה.

עד כמה שההופעה הייתה גדולה ומאוד מהנה, וכל כך הייתי שמח להגיע להופעה השניה שהם ביצעו למחרת (אך לא יכולתי מסיבות רבות) אני עדיין חושב שהייתי נהנה אפילו יותר בפעם הקודמת שלהם בארץ מאחר והגיעו אז במסגרת הטור של Carried to Dust, הטוב בהרבה מזה מהאחרון, אלבום שאני מאוד אוהב והייתי שמח לראות בהופעה יותר שירים ממנו. אז גם עם כמה שירים קצת פחות טובים בחלק הראשון של ההופעה וסאונד מעצבן לפרקים, עדיין זו ההופעה הכי טובה שראיתי מאז ההופעות של פרימוורה 2012, הופעה שדרסה בקלות הופעות אחרות שראיתי בארץ בשנה האחרונה.

שיר ורגע מושלם שהופיע בתחילת ההדרן הראשון (מתוך שניים!).

השאר תגובה