מעשה בשנה חזקה-חלשה-חזקה

ככל שזה נוגע למוזיקה, אחת המשנות שאני הולך אחריהן כעיוור היא זו: אין כזה דבר שנה מוזיקלית חלשה, כמו שאין כזה דבר שנה מוזיקלית חזקה. עולם המוזיקה הוא כאוס מתמשך (בטח שבעשור פלוס האחרון) שמתעלם לגמרי מתאריכים וגבולות עמומים של תחילת/סוף שנה. הכי חשוב זה לקחת בחשבון שעל כל אלבום חדש ששמעתם בשנה מסויימת, יש לפחות 100 אלבומים שלא שמעתם. זו לא הפרזה, ואולי דווקא ההפך הגמור.

עוד לא נולד האדם שיכול לחוות דעה רצינית ומושכלת על טיבה של שנה מוזיקלית מסיימת, או לכל הפחות על כאלה בשנות האלפיים.

ולמרות כל האמור לעיל, אני ממש מבסוט על התוצרת של ה(חצי) שנה הזו.

שמעתי עד כה כ- 60 אלבומים עם התגית #2014 עליהם. לפחות על 25 מהם יש לי דעה חיובית ועל שלושה מהם כבר כתבתי. כך שיש לי עוד רבים שאני יכול וצריך לכתוב עליהם.

אתחיל עם כמה שנמצאים בתכנון שלי מזה זמן רב, כאלה שאולי ראויים לפוסט משלהם אבל אישית אני לא מרגיש שאני יכול לספק זאת.

Brothers and Sisters of the Eternal Son

Damien Jurado הוא סינגר/סונגרייטר ותיק למדי עם 12 אלבומים ברזומה. הפרספקטיבה האישית שלי על הקריירה שלו היא מצומצמת מכדי לחוות עליו דעה מקיפה כאמן, אבל אני כן מכיר טוב את שני האלבומים האחרונים שלו וברור לי שזהו יוצר שצריך לחקור ולעקוב אחריו.

אלבומו הקודם של ג'וראדו Maraqopa נחשב לאלבום הפריצה שלו (במובן הכי מינורי שניתן לתאר), ובעוד שזה בהחלט אלבום נחמד מאוד הוא לא נשאר איתי. לעומת זאת, אלבומו החדש Brothers and Sisters of the Eternal Son הוא כל מה שציפיתי לו. אלבום מורכב יותר, עם אווירה אחידה, הפקה ברמה גבוהה ושירים ממש טובים שעובדים היטב מחוץ לקונטקסט האלבום באותה מידה שהם יוצרים יחדיו שלם הגדול מסך חלקיו. על אף ההפקה המושקעת, זה עדיין אלבום מינורי שהוא יותר נעים מאשר בועט. ג'וראדו מתהדר באמריקנה רעננה ומדברית שהולמת היטב את העטיפה היפה שמעטרת את האלבום. עיקר הייחוד של האלבום הוא דווקא מהבחינה הטכנית. לדוגמה הפילטר היפה (לשם שינוי, באופן כללי מאוד) על הקול של ג'וראדו מוסיף נופך רב ונותן לחול המדברי הזה שבבסיסם של השירים גוונים רבים ומעניינים. ההפקה העשירה, הריבוי בכלים ובזמרות ליווי (והכל באופן מאוד סולידי) הופכים את האלבום הזה לחוויית האזנה מאוד מענגת עבורי ומעלה בקלילות את ערכו של ג'וראדו בעיניי.

יש ואף נחוץ לציין שבתזמון מאוד משמח דמיאן ג'וראדו מגיע ב- 11 בספטמבר להופעת סולו בבארבי. ובנוסף מחירי הכרטיסים הם נגישים ושפויים במיוחד. אומנם יהיה חסר בהופעה את הפן המעניין באמת שהפציע לו עם האלבום החדש (המילים סולו והפקה מוזיקלית עשירה, לצערי לא עובדים טוב ביחד), אבל בטוח יהיה מעניין למרות זאת. יש לי כבר כמה חברים קרובים שצוהלים בקולות לשמע הבשורות.עצה שלי, כדאי מאוד לבחון לעומק את הדיסקוגרפיה של ג'וראדו, כי מהניסיון שלי כשאין דינמיקה של להקה על הבמה עוזר להכיר לעומק את השירים שיבוצעו על מנת להיסחף עם האמן המופיע כשהוא רק עם הקול שלו והגיטרה שאיתו. זה רק יעצים את ההנאה מההופעה, בוודאות.

Silver Donna
 Silver Donna

Jericho Road
Jericho road

sun kil moon - benji

עוד אלבום חדש ליוצר ותיק הוא Benji של Sun Kil Moon. זהו הפרוייקט הנוכחי של Mark Kozelek איש ה- Red House Painters, להקת הסלואוקור האגדית מהניינטיז. קוזלק הוא מוזיקאי ותיק נוסף שההיכרות שלי איתו היא מינימלית ברמה פושעת. מלבד האלבום החדש אני מכיר ואוהב את אלבום הבכורה של Red House Painters וזהו. ההיכרות המועטה היא לצערי הסיבה היחידה שבגללה אני לא מקדיש לאלבום הזה פוסט בלעדי. למה לצערי? כי זה בקלות אחד האלבומים הטובים ששמעתי השנה. אלבום שהפיל אותי לחלוטין מהרגליים כששמעתי אותו בפעמים הראשונות ועדיין מותיר בי רושם רב עם כל האזנה חוזרת. העניין הוא שממש לא ציפיתי לאלבום כזה מקוזלק. זאת אומרת, כן ציפיתי לסגנון השירים אבל לא ציפיתי להשפעה שלהם עליי, לא ציפיתי ששירים שהם די פשוטים יעוררו בי סערת רגשות. וזה לחלוטין מה שקורה לי איתם.

את הפרסונה של קוזלק אני מכיר כבר זמן רב. בישראל הוא כבר ביקר פעמיים בשנים האחרונות. אני לא הייתי בהופעות אבל חברים קרובים כן ומגוון הדעות היה מפולג כמספר האנשים שהיו שם. השורות התחתונות שהן לא דעות על ההופעה הן אלו: הופעת סולו עם גיטרה בלבד, אדם שאוהב מאוד לדבר בין שיר ושיר, מריץ בדיחות מוזרות ויורד על הקהל והעובדים הטכניים. וזה ממש לא עשה לי חשק לשמוע או לראות.

במקום להתעלם מקיומו של האלבום בין שלל המוזיקה החדשה התחיל להגיע אליי זרם-תחתי של באזז חיובי על האלבום משלל מקורות קטנים שאני מאוד תופס מהם. אז נקשיב. וכבר על ההאזנה הראשונה הרגשתי מיחושים נעימים בכל המקומות הנכונים. האלבום הזה הוא אדיר!

אז למה כל כך אדיר? פה אני קצת נתקע. באופו מפתיע די קשה לי להסביר מה כל כך טוב באלבום הזה, מה עושה אותו יוצא דופן ונעלה. קודם כל האלבום מורכב משירי סינגר/סונגרייטר סטנדרטים למדי, קונספטואלית אין פה משהו מרעיש או חדש במיוחד. מה שכן, ההגשה החצי יבשה של קוזלק וההתנגנות של הקול שלו היא יפהפייה, שובת לב ואוזן והיא לפחות 60% מכל מה שהוא כה נהדר באלבום. בנוסף, יש את הגיטרה של קוזלק שנטולה כל פירוטכניקה נוצצת ועדיין הסאונד שלה מאוד דומיננטי, מועצם עד שהופך לקופמניון הראשי באלבום לצד קולו של קוזלק. כמו כן, יש עבודה נפלאה עם קולות הרקע שעולים לעיתים לא קרובות אבל בדיוק במקומות הנכונים בדרך שמעצימה את המוזיקה. ומלבד יש גם יחסית מעט תופים, גיטרות מלוות וקצת פסנתר שיותר משהם עושים דברים מיוחדים הם פשוט מוסיפים נופך לשירים ולאלבום בדיוק במקומות הנכונים וזה עשוי בדיוק מרשים ובחוכמה.

למרות שאני לא נוטה להיכנס לרובד של המילים במוזיקה, קל מאוד להבין על מה קוזלק שר ובאיזה אופן הוא כותב את השירים שלו. קודם כל, הרבה מאוד מוות. כל מיני חברים וקרובי משפחה שהם נפשות מקסימות שפשוט גמרו את חייהם באיזו דרך כמעט רנדומלית ומעלת לחלוחית בעין. קוזלק שר על המקרים האלה בטון החצי-יבש שלו שככל שהוא מודחק למטה ככה ברור כמה שהוא רק מנסה למנוע מעצמו לצאת ביללה שוברת לב.

חוץ מזה יש שיר על סקס בשם Dogs שהוא שהמועדף עליי באלבום וגם שני שירים על הוריו של קוזלק, אחד לכל הורה. מקסים לגמרי.

רואים, לא באמת הצלחתי להסביר למה האלבום הזה כל כך אדיר ומהטובים ביותר של השנה, אבל אני רק שמח לדעת שאני לא היחיד שחושב ככה ואני בעצם לא מדמיין שהאלבום הזה נפלא, והוא באמת כזה.

Dogs
 Dogs

I Love My Dad
I Love My Dad

Richard Ramirez Died Today of Natural Causes
Richard Ramirez Died Today of Natural Causes

mess

אחד האלבומים הכי מצופים מבחינתי השנה (בעצם בכל שנה רלוונטית) הוא האלבום החדש של Liars, שהיא אחת הלהקות שבלב שלם אני יכול לומר כי היא מהאהובות עליי ביותר מזה שנים, אחת הלהקות היצירתיות והאקלקטיות ביותר שקמו בעשור הראשון של של המילניום הנוכחי וללא ספק אחת המרתקות לעקוב אחריהן. בנוסף לכל ההצהרות הבומבסטיות (והאישיות ביותר) האלו, הייתה גם ההופעה של הלהקה בבארבי לפני כשנה וקצת. הופעה שהגעתי אליה עם חשש רב ויצאתי ממנה באקסטזה חד פעמית כמעט. אותה אקסטזה שהטעינה אותי בצפייה כפולה לקראת האלבום החדש.

Mess החדש של ליארז הוא המשך ישיר להופעה ההיא בה הם הציגו מספר שירים ואלמנטים מהאלבום כמעט שנה לפני שיצא. כך שכבר בשמיעה ראשונה האלבום נשמע לי מאוד מוכר וזרק אותי לחוויות ודימויים שנחקקו במוחי בערב ההוא.

כיאה ללהקה, האלבום החדש מאוד אקלקטי ולוקח את שלב אחד לאינשהו את הפאזה האלקטרונית הטרייה שהלהקה הציגה עם אלבומם הקודם WIXIW, שבצורתה ההיא הייתה מאוד אפלה ומסתורית ועכשיו היא מאוד משועשעת, משוגעת, צבעונית (כיאה לעטיפת האלבום) ולא אחידה לגמרי מבחינת האווירה שלה. רגע אחד בתחילת האלבום הם מציגים קטעים שלוקחים כיוונים לאיזורים שהם יותר דאנס-סינת'י אלים, רגע אחר הם חוזרים 13 שנה אחורה לדאנס-פאנק הראשוני והמבריק שהם יצרו בנעוריהם ומוסיפים על כך שכבה עבה וסמיכה של אלקטרוניקה, כשהסינגל המרכזי והגדול של האלבום Mess on a Mission הוא המיצג העיקרי של הגישה הזו. ואילו בחצי השני של האלבום הלהקה לוקחת את הגישה האלקטרונית שלהם ויוצרים קטעים אווירתיים הרבה יותר, מקפיצים פחות ויפים מאוד שמזכירים לי לא מעט את האלבום הראשון של DJ Shadow.

ולמרות (או שמא בגלל) אקלקטיות זו ומעברים חדים בין רעיונות וקונספטים מוזיקליים שונים, האלבום לא מצליח לחפור לעצמו מקום קבוע בתודעת המאזין. כמו ש- Mess מגוון ביותר כך הוא גם מעופף ואבסטרקטי לגמרי ולא מצליח להתקיים כנקודת ציון ייחודיות, חד פעמית שמעריצי הלהקה ייזכרו לאורך זמן. אולי זו האינפנטיליות-בחצי-קריצה שמתקיימת בסאבטקסט הברור של רוב חלקי האלבום ואולי זה כי רוב השירים לא יכולים לעמוד בפני עצמם אבל גם לא יוצרים אלבום שלם וקוהרנטי. אבל ההנאה הגדולה היא שם בלתי ניתנת להתעלמות, מעל ומתחת לבלגן הליארז-י.

Mess on a Mission
Mess On a Mission

Left Speaker Blown
Left Speaker Blown

with light and with love

אלבום אחרון להפעם הוא אלבום נוסף שציפיתי לו עד מאוד. ב- 2012 Woods הוציאו את האלבום Bend Beyond שהגיע למקום 7 בסיכום השנה שלי והיה האלבום הראשון ששמעתי מהלהקה. כראוי לדירוג האלבום, נדלקתי עליהם חזק. במהלך השנה האחרונה השלמתי האזנה לכל הדיסקוגרפיה שלהם, ועכשיו אני יכול להכריז עליהם רשמית כאובססיה מוזיקלית חדשה שנוספה לי לרשימה. אני מת על הגישה שלהם לפולק-רוק ופסיכדליה קלה, אני מת על קול הפלאצטו הדקיק אך הסוחף של הסולן ואני מת על החפירות שלהם.

בדיוק בזמן לאובססיה הטרייה שלי הגיע לו האלבום With Light and With Love, השמיני ב- 9 שנות פעילות. כפי שלמדתי מראיון איתם (ממש מומלץ ומעניין לקריאה עם הכותרת הנהדרת – Do Not Call Woods Smelly, Gross Hipies), האלבום הנוכחי הוא הראשון שלהם שהוקלט באולפן מסודר עם כל מה שנובע מכך – ציוד הקלטה מקצועי, טכנאי הקלטות וכו'. המידע הזה דווקא נפל עליי בהפתעה כי אלבומם הקודם נשמע הוא ממש קפיצה ברמת ההקלטה וההפקה לעומת כל הקודמים לו והוא באמת נשמע נהדר בכל פרמטר.

With Light and With Love נע על הגבול שבין פופיות (בצורתה הלגיטימית ביותר) לבין האמת הפנימית של הלהקה, שהיא בעצם לתת בית-פזמון-בית-פזמון ואז להתחרע על כל הכלים בבת אחת וליצור קקופוניה מונוטונית שהיא גם נגישה מאוד באותו זמן.

כרגיל הלהקה ממקמת על גבי הרוק פסיכדלי שלה את הנגיעות הפולקיות המודגשות, את הגיטרות הייחודיות כל כך שמושכות כל שיר ביד ומובילות אותו קדימה כדי שחלילה לא יתקע, וכמובן את השירה הקלילה והזורמת. בגזרת החדש (בערך) והרענן מתווספים להם לא מעט שכבות של פדאל סטיל בשביל המצע האלט-קאנטרי לייט וקלידים מהסבנטיז צנועים אך מוקפדים.

קל מאוד לזהות באלבום את השירים שמעבר לטיפול הטכני גם קיבלו טיפול ארוך ומוקפד בכל הנוגע לכתיבת הלחן והמבנה. אלו כמובן השירים שנתפסים על תנוך האוזן ומסרבים לעזוב תוך כדי שהם מתפוצצים להם בבטחה ובדינמיות שופעות זוויות וטוויסטים. לעומת השירים האלה, ישנם את השירים שאולי נראים מאוד נוצצים כלפי חוץ אבל בהאזנה חוזרת מרגישים כממלאי מקום ייצוגיים שלא מקדמים את השלם למקום מעניין במיוחד.

דווקא באלבום הקודם והטוב ביותר של הלהקה הרגשתי שהייתה עליית מדרגה ככל שזה מגיע לכתיבה של שירים מעניינים, מרתקים, כיפיים וייחודיים כל אחד בפני עצמו. אני יכול לרק לקחת את המסקנה הלא מבוססת שזמן האולפן היקר הגיע על חשבון של יצירת הבסיס לשירים מגוונים ומעניינים יותר.

אבל חלילה שיובן לא נכון, אני חושב שכל השירים באלבום יפים, ונהנה מאוד להקשיב לו מההתחלה ועד הסוף (ושוב ושוב ושוב) כי אחרי ציון כל המגרעות, אנחנו עדיין נשארים עם המוזיקאים המוכשרים האלה שהם Woods ואת המוזיקה שלהם אני אקח בכל מצב צבירה שיהיה, גולמי, קשה, עם נקודות שחורות מבחוץ כתמי דבש מבפנים וגם אם יש ריח קצת מוזר מאיזור הכללי של הזקן. אני פשוט אומר שיש באלבום כמה שירים שהם הרבה יותר מעניינים וכיפיים ביחס לשירים אחרים. זה הכל וזה הרמה השלילית ביותר שאני יכולה להגיע אליה כשזה מגיע ל- Woods.

Shining
Shining

With Light and with Love
With Light and with Love

Full Moon
Full Moon

4 תגובות בנושא “מעשה בשנה חזקה-חלשה-חזקה

  1. Chen Honig

    כמה נהניתי לקרוא את מה שכתבת!

    כנראה שלא יהיה מנוס, ואקשיב לדמיאן ג'וראדו החדש ואנסה לשכנע את עצמי שאני לא מפספסת כלום, למרות שמי זה דמיאן ג'וראדו בשבילי מול בק הגדול שאראה אותו בדיוק באותו יום בפריז… עדיין, סוף סוף הופעת פולק בארץ, מקווה לעוד כאלה בהמשך השנה.

    חצי השנה עברה ועדיין לא מצאנו אלבום "להתלהב" עליו ביחד, אפילו לוודס לא התחברתי, יש לנו עוד קצת פחות מחצי שנה בשביל למצוא לפחות משהו אחד! מקסימום נמציא אלבום דמיוני לאמן דמיוני שיודע לנגן על בנג'ו, כינור וגלוקנשפיל בו-זמנית!

    תודה שנתת לי משהו חדש להקשיב לו, בין ניל יאנג אחד למשנהו.
    בברכת הביאו וודס לברלין!

    1. ארז מאת

      תודה, חן!

      למרות שאני מעדיף את דמיאן ג'וראדו על פני בק בכל יום (ואני אוטומטית מתנצל בפנייך על חילול הקודש הזה), מבחינתי ההופעה של בק תהיה הרבה יותר מעניינת מזו של ג'וראדו. שוב, בגלל עניין ההופעת סולו מול הופעה עם להקה מלאה. הופעת להקה מבחינתי תמיד לוקחת.

      כדי לסבר את אוזנייך ולגרור אותך למעלה מהבאסה שאת שרויה בה כי עוד לא מצאנו אלבום להתלהב ממנו יחדיו, כדאי שתדעי לך שהתחלתי להקשיב בשבוע האחרון לאלבום החדש של שרון ואן אטן בעקבות המילים החמות שלך עליו. נמנעתי מלהגיע לאלבום עד כה משום שלפני כן הגיעו אליי דווקא דעות לא נלהבות שהרחיקו אותו ממני, אבל בגלל שכל כך אהבת נתתי צ'אנס והכנסתי אותו לרוטציה. קודם כל, בהאזנות ראשונות, הוא נשמע ממש טוב, הקול של ואן אטן מקסים לגמרי. עכשיו אחרי מספר האזנות הוא ממש גדל אותי ומלהיב אותי בכל האזנה. וכל זה אחרי שהקודם שלה ממש לא הפיל אותי.
      אז את יכולה לסמן צ'ק על האישו הזה. יש לנו כבר לפחות אלבום אחד משותף שמעלה לשנינו את לחץ הדם מכל הסיבות הנכונות.

      ארררג, אתם הישראלים עם הניל יאנג הזה שלכם. מה עשיתם טוב שמגיעה לכם כזו מתנה P:
      סתם, ניל יאנג כבר היה בברלין בחודשים האחרונים ולא הלכתי כי אני לא רואה את עצמי הולך לבד להופעה עצומה, במקום עצום, בעיר יחסית זרה וחדשה. אף פעם לא הייתי בהופעה גדולה כזו, ואני לא רואה את עצמי עושה את זה לבד. בישראל לא הייתה לי שום בעיה כי לא היו חסרים אנשים ללכת איתם, ולכן אני לא רואה את עצמי עושה את זה בברלין בעתיד הקרוב.

      1. Chen Honig

        אולי אצליח לגרום לך לחזור מדבריך ולהעריך את בק יותר ואז תרד על ברכיך ותתנצל על עוגמת הנפש הזו שאתה קורא לה: "מעדיף את דמיאן ג'וראדו על בק". סתם סתם. אבל אני מקווה שאולי הפוסטים שיהיו לפני ההופעה שלו כן יעשו לך איזהשהו חשק לעוד קצת בק בחייך, ואם לא, יש לי עוד ממנו לעצמי! אני בכלל לא קנאית…

        שרון ואן אטן, תודה שאתה מקשיב להתלהבות שלי ולוקח אותה ברצינות, תודות לניל יאנג אני עשיתי הפסקה מלהקשיב לה בלופים. גם אותי הקודם שלה לא הפיל, ואני שמחה שנתתי לה צ'אנס נוסף עם האלבום הזה.

        עזוב את וודס, אני אאחל לך בכל זאת הופעה של ניל יאנג שתלך אליה מוכן וערוך יותר, למרות שעם סלידתך מג'אמים, לא יודעת עד כמה תהנה מהופעה של עם הקרייזי הורס (היי, זו אני, מנסה לנחם אותך).

        1. ארז מאת

          הרבה יותר משיש לי בעיה עם בק הזמר, אני פשוט לא סובל את בק המפיק. לא שמעתי עדיין פיסת מוזיקה מה- 15 שנים האחרונות נגיד שבק הפיק וחיבבתי. לראיה, אני דווקא ממש מחבב את האלבום הקודם של בק, זה שהופק על ידי דיינג'ר מאוס (בימיו הטובים).
          זו גם סיבה שלמרות שאני מצפה בטירוף לאלבום החדש של ג'ני לואיס ביצא בסוף החודש כמדומני, אני די קצת חושש לגביו כי בק הפיק שם שיר אחד (ואז אני מזכיר לעצמי שזה רק שיר אחד וכמה הוא כבר יכול להשפיע על אלבום שלם).

          לגבי הופעה של יאנג וקרייזי הורס, זה העניין. זו הופעה שאני מאוד רוצה לראות (בגלל כל השירים שיבוצעו ושלא יהיו ג'אמים ארוכים ומשמימים) אבל בגלל הג'אמים אני לא חושב שזו תהיה הופעה בלתי נשכחת מבחינתי. בכל מקרה, ניל יאנג מופיע גם סולו (וגם סולו ראוי מאוד!) ובטח יופיע בעתיד עם להקות ליווי אחרות שג'אמים לא יהיו הצד החזק שלהם מה שיוריד את מינון הג'אמים, ואני מקווה שאת ההופעות האלה כן יתמזל מזלי לתפוס.

          מזתומרת לעזוב את וודס?? אבל רק הכרנו לפני כמה רגעים… :'(

השאר תגובה