סיפורי אינדי-קנטרברי

טיפה חדשות לפני העיקר: חברי הטוב והיקר תומר מהבלוג "הרמוניה דרומית" (ומהחיים הפיזיים האלה) עבר לאחר ארבע שנים וחצי ממשכנו הותיק במגזין "מחשבה שנייה" לבית פרטי עם דומיין משלו. החלטה חכמה (שעזרתי לקדם) שתביא אחריות מלאה מצד תומר על התכנים העשרים והמעולים שהוא מעלה. המקום הוא נאה ביותר ואם במקרה לא ידעתם על הבלוג של תומר, אנא תקנו את זה עכשיו (מומלץ עד מאוד גם לעשות לייק לעמוד הפייסבוק החדש שלו, עשר שניות אחרי שאתם עושים את זה עם עמוד הפייסבוק שלי, אם בעוונכם עוד לא עשיתם את זה).

——————

Syd Arthurבאפריל האחרון הייתי בהופעה של ג'ונתן ווילסון בברלין (היי, אם אתם מאלה שלא יודעים, אז אני חי בברלין בחצי שנה האחרונה). ההופעה עצמה של ווילסון הייתה כיפית וטובה, אבל פחות ממה שקיוויתי בגלל כל עניין הג'אמים שאני לא מתחבר אליהם. מילא. להפתעתי הרבה, הדבר הטוב ביותר שקרה באותו ערב היה בכלל החימום. זה מה שכתבתי בפייסבוק הפרטי שלי לאחר ההופעה:

לא שמעתי בעבר על הלהקה סיד ארתור. אפילו עד הרגע שיצאנו מהבית ויצא לי להעיף מבט בכרטיס לא היה לי מושג שיש הופעת חימום. היא התגלתה כלהקה צעירה ובועטת לגמרי שהגיעה מקנטרברי, אנגליה, עם גישה רעננה וכיפית בשימוש באלמנטים מסצינת הקנטרברי. חימום כמו שחימום צריך להיות. בגלל שאני רגיל לחימומים הגרועים בהופעות בבארבי הייתי רוצה לכתוב ששנים לא חוויתי כזו הופעת חימום מצויינת, אבל למעשה זו כבר הופעת חימום שנייה מתוך שתיים שלי בברלין ששווה בעצמה חלק גדול ממחיר הכרטיס.

הגילוי הזה שלהב אותי בגדול. לא מצאתי מנוחה עד שגיליתי עוד קצת על הלהקה.

אז ככה, Syd Arthur הם ארבעה צעירים (ביניהם שני אחים, הסולן-גיטריסט והבסיסט, והקלידן הוא בכלל האחיין של קייט בוש) שכאמור מגיעים מקנטרברי, העיר בה נולד זרם הקנטרברי של הרוק המתקדם בתחילת שנות השבעים. השם שלהם הוא מחווה לאחד מאבות הפסיכדליה סיד בארט, אבל דווקא השפעות של בארט לא תמצאו אצלם אלא יותר לכיוון הלהקות מהבית, כמו Caravan, National Health ו- Egg.

לשמחתי הרבה נודע לי כי חודשים מספר לאחר ההופעה האמורה יוצא אלבומם השני. בעיקר כי אני מעדיף לעשות את ההיכרות שלי עם להקות ביצירה הכי חדשה שלהם וכי אני דפוק ככה, החלטתי לחכות לצאת האלבום במקום לצלול ישר לאלבום הראשון. ואכן, ההמתנה השתלמה.

Sound Mirror

האלבום החדש Sound Mirror הוא מבחינתי המשך ישיר לקסם המשכר שעטף אותי בהופעה הקצרה שלהם. תערובת חכמה ויפה של פסיכדליה המאה ה-21, קצת אינדי-רוק מודרני, כמובן הרבה השפעות של זרם הקנטרברי על כל האמור מכך – לחנים מורכבים ומפותלים עם קרשנדואים למכביר, נגינה וירטואוזית, בערך כמו רוק מתקדם רק עם שילוב של הרבה חלילים וכינורות, ואווירה יותר ג'אזית, קלילה וקצבית. ההפקה באלבום הזה היא מהיותר משמחות ומספקות ששמעתי באלבום כלשהו מהשנה. על אף העושר המוזיקלי הגדול, ההפקה מצליחה להשאיר את השירים ממוקדים מאוד וממוסגרים היטב בלי למשוך לארכנות יתר או להתהדר ביומרה לא להם. הסולן הנפלא שלהם בעל קול ייחודי, מלא הבעה ויכולות. והוא בלי ספק מהצדדים החזקים ביותר של הלהקה.

מה שאני אוהב כל כך באלבום הזה הוא שקשה לי לחשוב על עוד להקה כיום שנשמעת כמו סיד ארתור. למרות שהם פועלים בסביבה (מוזיקלית) מוצפת בלהקות שעושות עוד ועוד מאותו דבר, בין אם זה מוצלח ממש או סתם גנרי, (וגם קצת נראים כמותם מבחינה חיצונית, מה שעשוי לבלבל ולהטעות את האנשים שמשום מה המראה של המוזיקאים משפיע להם על שיקול הדעת) חברי הלהקה בחרו את ההשפעות שלהם בקפידה ועל גבי כל זה הם מוסיפים את המרכיב הסודי שרק הלהקה הספציפית ששמה סיד ארתור יכולה להביא. מהבחינה הזו, הם מאוד מזכירים לי את Wolf People הלונדוניים. פחות במוזיקה הספציפית ויותר בגישה שמנותקת ממה שאופנתי ומתרכזת בהשפעות האישיות ובגוון הייחודי שהאמן מביא מעצמו ליצירה שלו.

ורק בגלל שכדי לאהוב משהו באמת חייבים להיות מודעים לצדדים הפחות טובים שלו, אני מרגיש חובה אישית לדון מעט במה שמונע מהאלבום להיות מושלם ממש – בפשטות, האלבום קצר מדי. אני  לא נוהג להתלונן על הפרט הזה כי אני תמיד אעדיף אלבומים קצרים (שנוטים להיות יותר ממוקדים) על פני ארוכים (שנוטים יותר להתפזר). אבל לאור העושר המוזיקלי הרב של הלהקה, עצם העובדה שהשיר הכי ארוך באלבום הוא רק 4:40 דקות הוא די מוזר. הם בקלות יכלו ליצור שירים קצת יותר מלאים עם קטעי פריק-אאוט ארוכים יותר ומתגמלים יותר בלי לצאת פומפוזיוניים.

אבל זה באמת בוטנים, כי חלק מהיופי של האלבום הוא האריזה את המורכבות של הלחנים ועושר הכלים בחבילות קטנות של 3-4 דקות לשיר. זה מה שהופך את האלבום לכל כך נגיש, ממכר ומסחרר חושים.

Autograph

Autograph

Hometown Blues

Hometown Blues

All and Everything

All and Everything

On an On

וכמובן אחרי שחטפתי לראש את המהלומה הנהדרת שהיא האלבום השני של הלהקה, הייתי חייב לצלול בהקדם לאלבומם הראשון – On an On. ומה אומר, מסתבר שסיד ארתור היא מהלהקות האלה שלא יודעות בכלל מה הוא בוסר. כבר מהיצירה הארוכה הראשונה שלהם הלחנים מעניינים, הנגינה סוחפת ומדוייקת והקול של הסולן כבר נפלא ובשל. למרבה ההפתעה, השירים באלבום הזה קצת פחות נגישים מאלו באלבום הפולואו-אפ, ועדיין זה רק באופן יחסי.

אז הוא קצת פחות ממכר, אבל מן הצד השני, יש באלבום הזה את מה שחסר לי קצת ב- Sound Mirror שזה כמה קטעים ארוכים יותר, כאלה שיוצאים בדיוק כמו שקיוויתי שיהיו – מיצג מושלם לכתיבת לחנים עם בנייה הדרגתית לקראת שיאים של השתגעות מוזיקלית מוחלטת.

אני אוהב את זה ששני האלבומים מציגים שני פנים ליצירה אחת. ברור שהכי טוב אם הם היו מצליחים לשלב באלבום אחד את כל האלמנטים המוצלחים מהשניים, אבל זו עדיין חבילה נהדרת של מוזיקה משגעת. וזה בלי ספק הגילוי המוזיקלי הגדול ביותר שלי לשנה זו.

Edge of the Earth

Edge of the Earth

Paradise Lost

Paradise Lost

3 תגובות בנושא “סיפורי אינדי-קנטרברי

  1. אמרת Wolf People, אז הסתקרנתי.

    מוזר שעם להקה כמו Woods, שלפי מה שכתבת מנגנים את אותו סגנון, לא מפריע לך עניין האורך, ופה כן. אבל שאילו יהיו הצרות שלך עם אלבומים! כל עוד אתה נהנה, מה 'כפת לי!

    אני אקשיב להם, סיקרנת, וגם גרמת לי להתגעגע להופעה של ג'ונת'ן ווילסון…

    • את מתכוונת שהאלבומים של Woods גם קצרים אבל אני לא מתלונן על כך? הבנתי אותך נכון?

      אם כן, אז קודם כל אורך של 35-40 דקות לאלבום הוא האידיאלי מבחינתי (ב- 99.7 אחוז מהמקרים). העניין אצל סיד ארתור הוא שהם מתבססים על מסורת מוזיקלית שמקדשת את הפיתוח ההדרגתי של השירים ושירים מרובי דקות (באופו יחסי). באלבום השני שלהם קיבלתי את ההרגשה שכמה מהשירים נגמרו קצת מוקדם מדי ולא ניצלו את כל הפוטנציאל שלהם. יש לי ההרגשה שעוד כ- 5 דקות במצטבר שהיו מתווספות לאלבום היו עושות עמו רק חסד.

      אבל בהחלט, כמו שכתבת את, שאלו יהיו הבעיות הגדולות והיחידות שלי עם האלבומים שאני שומע.

  2. פינגבאק: סיכום אלבומי השנה 2014 | אנטנות השמיימה

השאר תגובה