אובססיה לחיים נחמדים

have a nice life

הדבר היחיד בערך שמונע ממני מלהיתקע לגמרי על שני האלבומים של Have a Nice Life הוא הצורך הפנימי שאינו יודע שובע לגלות מוזיקה חדשה ותמיד להתקדם הלאה. אחרת הייתי פשוט ממשיך עוד שבועות רבים להריץ את שני האלבומים אלה בלופ אינסופי. אבל אם זה היה אחרת אז כנראה הכל כבר היה שונה.

האובססיה הקלה והמענגת שנפלתי אליה בחודש וחצי האחרונים בה הצמד עם השם הלא שגרתי הזה היה המוזיקה היחידה שבערה לי לשמוע, התחילה למעשה לפני כשנתיים וחצי לאחר שגיליתי על בחור בשם Dan Barrett מקונטיקט, ארה"ב שהוציא ב- 2011 את אלבום הבכורה שלו תחת השם Giles Corey. אלבום אפל ומעורער, פולק מהגיהנום, או לפחות מהפינות החשוכות ביותר שקיימות על הכדור הזה. למרות שהאלבום מאוד אישי ונעשה באמצעים ביתיים הוא מצליח להגיע ברגעים הנכונים לסאונד מורכב, מלא רבדים ועוצמתי. אני אוהב ממש את התזוזה הבלתי פוסקת של האלבום מהשקט והחרישי לרועש והמרעיד עולמות. האלבום הזה שגם נושא את השם Giles Corey היה האלבום האהוב עליי ביותר לאותה שנה, ולטעמי הוא ללא ספק האלבום הכי טוב של העשור הנוכחי עד כה.

The Haunting Presence

No One is Ever Going to Want Me

האלבום המלא להאזנה ורכישה

Giles Corey

האלבום הנ"ל של בארט אינו יצירת המופת הראשונות שהוא הוציא תחת ידיו. לפני פרוייקט הסולו הזה הוא הוציא ב- 2008 את אלבום הבכורה שלו יחד עם Tim Macuga תחת השם Have a Nice Life. עד לנקודה זו עיקר יצירתם המועטה של השניים ביחד ולחוד הייתה בעיקר באיזורי הבלאק והדום מטאל. באלבום הכפול והעמוס Deathconsciousness שהוציאו ב- 2008 הם לקחו איתם את כל התחושות והרגשות האפלים והעגומים שהם התעסקו בהם ושז'אנרים אלו מזוהים עמם ויצקו אותם לתוך מעטפת מורכבת שעשירה באסתטיקת פוסט-פאנק עם כיוונים ורעיונות מוזיקליים רבים שמעלים לראש תתי-ז'אנרים מגוונים כמו שוגייז, דרון, נויז, לואו-פיי, אינדוסטריאל ועוד. השירים כבדים מאוד, ארוכים, שמחבקים בחוזקה את החשכה הגדולה של החיים, ספק חוגגים ספק מתאבלים על הקיום האנושי. הרבה מאוד נושאים ותחושות מדכאות עם פוטנציאל כביר להפיל לדיכאון כרוני כל אדם הנמצא בטווח האזנה.

התמהמהתי המון זמן עד שהגעתי סוף סוף לאלבום זה. לא ברור לי למה אבל זה מה שקרה. מאחר ואני חובב כבד של מוזיקה מדכאת, במיוחד כשהיא מגיעה לסקאלת הקיצון שנוטה לארח לרוב יצירות פוסט-אפוקליפטיות שמאפיינות שואות כאלו או אחרות. באמת שההתמהמהות הזו לא ברורה לי כי ההתאהבות שאכן התרחשה הייתה צפויה ושקופה. האלבום הכביר הזה, שבקלות השתדרג לאחד האלבומים הגדולים של העשור הקודם מבחינתי, מגיש הרבה מאוד ממה שאני אוהב במוזיקה שלי – אקספרימנטליות לצד קרשנדואים גדולים, אווירה עגמומית, שירה שמקווצצת את הלב וליינים של גיטרות ותופים (במקרה זה, מכונת תופים) שמדליקים לי את העיניים ומסרבים לעזוב לי את האוזן.

האלבום בנוי לתפארת, עם הרבה שירים חזקים מאוד שמפוזרים בחוכמה לאורך כל 85 הדקות הארוכות אך החולפות ביעף של האלבום. וזו אחת הנקודות שיותר מפתיעות אותי ביחס לאלבום – אלבום כפול, ארוך, נושאים מדכאים ואווירה כבדה ועדיין לאחר כשניים שלוש האזנות פתאום האלבום והשירים התחילו לתפוס צורה וגם התחלתי לקלוט עד כמה הזרימה של האלבום קרובה למושלמת. אמנם השירים ארוכים למדי אבל הם בנויים במופתיות ומסתיימים בדיוק בנקודה האידיאלית עבור כל אחד ואחד.

נתקלתי כבר בעברי בכמה אלבומים מדכאים למדי, ישנם אפילו איזה שניים שהם בערך שיא האופל והכבדות שאי פעם שמעתי ואלו אלבומים שלמרות הערכה שאינה יודעת גבולות מצידי, אני לא רואה את עצמי חוזר אליהם בעתיד הקרוב-רחוק (ולא שמעתי אותם כבר זמן רב). לעומת זאת כשזה מגיע ל-  Deathconsciousness אני אשמע אותו שוב בכל רגע נתון. אמנם אני אדם של אלבומים קצרים יחסית, והאורך פה בהחלט טיפה מרתיע אותי בכל פעם שאני חושב על זה ועדיין זה פשוט לא מהווה פאקטור הפעם. ותאמינו לי, זה אומר המון על האלבום.

Deathconciousness

כשמקשיבים לאלבום, או אפילו לכל שיר רנדומנלי מתוכו ניתן להרגיש את האהבה הרבה של בארט ומקונגה לגותי, לחללים נטושים ודימויים קריפיים. מהבחינה המוזיקלית ההשפעות הברורות הן כמובן  My Bloody Valentine מבחינת השוגייז הרב שזורם באלבום, Joy Devision מבחינת אסתטיקת הפוסט-פאנק ו-  Sisters of Mercy בכל הנוגע לתחושה הגותית והאפלה של כל תו ותו באלבום.

יש הרבה שירים באלבום שראויים לאיזכור, אבל אם אני אתחיל לעסוק בשירים אהובים מהאלבום, הפוסט הזה יתארך הרבה יותר משציפיתי, במיוחד שכבר עכשיו אני רק באמצע שלו. עם זאת, שיר אחד חשוב לי לציין – וזה השיר עם השם המופרך והמטורלל Holy Fucking Shit: 40,000. השיר הזה הוא אומנות, הוא מטריף ומערער את נפשי והוא בגדול פשוט לא ייאמן מבחינתי. השיר חציו שקט, מדוקלם בקלילות שכזו עם סימפול אלקטרוני, דבילי וילדותי משיר אייטיז, וחציו השיר של השיר הוא קקפוניה שואבת, רועשת וחורכת. קצת קשה לי להעביר כמו שצריך את מפלי הרגשות שאני מוצף בהם בכל פעם שאני שומע את השיר, ולו משום שזו מערבולת רגשות ותחושות שמסחררות לי את התודעה. השיר הזה כל כך חזק עבורי, והוא ממיס אותי לשלולית בכל האזנה. אני אבין אם יטענו בפניי לאחר האזנה יחידה לשיר הזה לבדו שלא מבינים מה אני עושה ממנו. לדעתי השיר עובד בצורה האפקטיבית ביותר כחלק מכל האלבום כשהוא ממוקם באיזור אמצע ההאזנה, ומגיע משום מקום עם הצלילים הקטנים והחביבים של הפתיחה שלו לאחר 8 שירים שהם שחורים משחור. כל מה שקשור לשיר הזה הוא אבסורד וזה נפלא.

Hunter

Bloodhail

Holy Fucking Shit: 40,000

האלבום המלא להאזנה ביוטיוב

בפברואר השנה Have a Nice Life הוציאו את אלבומם השני, The Unnatural World. אלבום שהגיע לאחר כשש שנות יצירה וצפייה דרוכה מצד כת מעריצים קטנה אך נאמנה. האלבום, כמו הרבה אחרים שמגיעים אחרי בכורה מופלאה, נאלץ להתמודד עם ציפיות בלתי אפשריות והרבה מאזינים שרוצים לקבל עוד יצירת מופת אך מוכנים להתאכזב בקלות רבה מדי. האלבום עומד במכשולים בגבורה, אך עדיין לא מצליח לצאת מצלו של אלבום הבכורה.

The Unnatural World דובק גם הוא בקשת הרגשות האפלה, בתחושות הקשות, הכבדות והמכבידות.  וכך גם הנויז, האינדוסטריאל, הדרון, הגיטרות המנסרות, הדיסטרושן המלוכלך, הריוורב ובכלל, הפרקטיקות והעוצמות המגיעות מעולם המטאל, כל אלו נמצאים גם פה. אני מאוד משוחד בעניין, אבל השירה של דן בארט ממשיכה גם פה להיות מלאת תשוקה, בוערת ואמוציונלית כל כך שהיא לופתת אותי לאורך כל האלבום. עם זאת האלבום מרגיש שונה למדי ואינו העתק מדוייק של Deathconciousness. הוא קצר כמעט בחצי מקודמו. השירים הרבה יותר ישירים, ממוקדים, וכן ההקלטה וההפקה נשמעות בוגרות ומפוקסות יותר, כאלו שיצאו תחת ידיהם של מוזיקאים עם יותר ניסיון בתחום. כל הנתונים האלו גורמים לאלבום להיות נגיש יותר. יחסית.

אני גם מוצא יותר גיוון סגנוני באלבום הזה. למשל, גיטרות ה- Jangle הקלילות והמעופפות בקטע Unholy Life, השימוש בסימפול קטע מסרט דוקו בשיר Corpsey (מסרט באותו שם). זה קטע נהדר, והשימוש בסימפול הופך אותו למיוחד ומדכא, אך כזה שעובד פחות טוב בהאזנות חוזרת מפני שמדובר בסימפול ארוך שמעייף לשמוע שוב ושוב. בנוסף, בשונה מהאלבום הקודם, הפעם לצד מכונת התופים ישנם גם תופים אמיתיים. התופים דינמיים ומלאי כוונה ונותנים טקסטורה שונה לגמרי לשירים שהם נמצאים בהם.

The Unnatural World

אם קצת לקנטר ולדבר על הצדדים הפחות טובים, אציין כי ישנה ירידה באיכות לעומת אלבום הבכורה. ההבדל הוא לא כזה משמעותי עבורי, אבל זה מורגש. כמה מהשירים לא מספיק מפותחים, או לפחות לא מצליחים לקבל את הפיתוח וההתקדמות הראויים על מנת שבאמת יתפסו לי את האוזן. המיקוד של השירים מוריד מהגולמיות והראשוניות שהיו מהפקטורים הכל כך מוצלחים באלבום הקודם ופה העסק לעתים נשמע משויף מדי. ולבסוף, יש תחושה כי השירים, או לפחות חלקם, הם קפסולות מרוכזות מדי שחסרות חלל ומרחב הנשימה.

קינטורים בצד, בשבילי זה אלבום מופלא שמהווה המשך ראוי ל- Deathconciousness ובכלל לקריירה מוזיקלית משובחת. האלבום אפקטיבי, שמכניס אותי למחוזות האפלים ומדכאים ממש קצת לפני הנקודה בה אני אמלא אמבטיה בדם מתוצרת עצמית ואצלול לתוכה. בדיוק הנקודה אליה אני אוהב להגיע עם אלבומי הדיכאון שלי. זו חווית האזנה ייחודית וסוחפת ברובה שטומנת יצירה עצמאית אחרת ומרתקת. עוד אלבום גדול לשנה מוזיקלית, שעושה רושם מאוד טובה כרגע.

Defenestration Song

Burial Society

האלבום המלא להאזנה ורכישה

לפני שאסיים ואפרד אני מעוניין לעסוק קצת בדן בארט וטים מקונגה. Have a Nice Life הוא שיתוף פעולה שוויוני למדי של שני המוזיקאים. אין לי ממש מושג מהם יחסיי הכוחות בין השניים, אבל בגלל שאני יודע קצת יותר על בארט, מכיר יותר יצירות מוזיקליות שהוא הוציא גם ללא מקונגה ושמעתי וקראתי מספר ראיונות עמו, אני לא יכול להתעלם מהתחושה שהוא החוליה החזקה והמעניינת יותר בפרוייקט. ואילו כשנשאל בארט לגבי חלקו של מקונגה ביצירה של Have a Nice Life הוא ענה בצניעות ונדיבות ש"טים הוא זה שמביא את כל מה שמעניין ביצירה שלנו, בלעדיו זה היה חרא". ברור שהחלק של מקונגה הוא מהותי על סף הקריטי מבחינת הפרוייקט, אבל בארט הוא זה שמרתק אותי מבין השניים.

 Enemies List היינו לייבל הקלטות עצמאי וקטן שאחראי על ההקלטה והשחרור של אלבומי הפרוייקטים Have a Nice Life ו- Giles Corey, כמו כן אלבום אחד של Afterlives, הפרוייקט של וויל בארט, אחיו של דן ועוד אלבומים ופרוייקטים אחרים. את הלייבל הקים בארט ב- 2003 ומתפעל אותו לבדו רוב זמן קיומו. הלייבל אחראי לכמה ריליסים מעניינים מאוד תוך פעילות שקטה ואיטית שמתבססת על היצירתיות של בארט ובחירות קפדנית מאוד של אמנים נוספים שיוצרים באותה רוח של האלבומים בהם דנתי (וגם קצת נפוטיזם בריא). לא הלייבל ולא פרוייקט הדגל שלו הפכו לשמות מוכרים במיוחד בסצינת האלטרנטיב, אבל בסצינות אנדרגראונד ובקהילות הנידחות יותר באינטרנט הם הפכו לגיבורים מוזיקליים שהבכורה של Have a Nice Life הוא סוג של תנ"ך עבורם בכל הנוגע למוזיקת DIY מוקפדת וברמה גבוהה.

(חלק מ)הקטלוג של Enemies List להאזנה

4 תגובות בנושא “אובססיה לחיים נחמדים

  1. מסקרן אותי לדעת מהם שני האלבומים הכי מדכאים שדיברת עליהם :)

    עד כמה שאתה מושך אותי במילותיך להקשיב לאלבומים האלה, אני מעדיפה שלא. אני חושבת שמאז שהכרת לי את ג'יילז קורי, אני עדיין מקבלת הבזקים של מלנכוליה גותית שאולי עדיף לי בלעדיה. יום אחד מבטיחה לתת צ'אנס לכל הפרויקטים שציינת, אולי בימים שמשיים ושמחים יותר.

    אחזור ואומר שכתבת יפהפה.

    • תודה רבה שאת טורחת להגיב :)

      לגבי שני האלבומים המדכאים ביותר עולם – אני קודם כל רוצה להבהיר שבאותה עת הם גם שניים מהאלבומים האהובים עליי ביותר. די מתסכל שאני כל כך אוהב ומעריך את האלבומים האלה אבל אין בי את היכולת הנפשית לשמוע אותם. וזה באמת שני מצבי קיצון כי אני נהנה ממוזיקה מלנכולית, אבל בכל הקשור ליכולת הספיגה נראה שגם לי יש איזה "גבול" שאחריו כבר מתחיל להיות לי קשה. מצד שני, כנראה הקושי העיקר הוא להתחיל את השמיעה. אם אני פשוט אמצא את עצמי מקשיב להם, אני בטח אגלה שזה לא כזה קשה כמו שדמיינתי. בכל מקרה, להלן האלבומים:
      Swans – Soundtracks for the Blind
      Slint – Spiderland

      לצערי, ידעתי מראש שהפוסט הנוכחי הוא אחד שאת ספציפית לא תמצאי בו מציאות מוזיקליות שתקחי איתך הלאה, אך גם כאלה צריכים להיות… :)

      ובלי קשר, מבטיח לשמוע את החדש של אלבו בקרוב כדי שאוכל לתת לך את חוות דעתי (החיובית, בתקווה, חבל לצאת נגדם אלבום שני ברציפות). הבנתי גם מאחרים שזה אלבום שונה מהקודם ו… *אהמ* מוצלח יותר…

      • אני אקשיב לסלינט, אני חייבת, כמה אנשים כבר אמרו לי שזו להקה שאני אמורה לאהוב. מניחה שזה יהיה בקרוב מאוד מכיוון שאני סופגת הרבה פוסט-רוק לאחרונה.

        אלבואו. נו, זה היה ברור מהתחלה מה זה יהיה בשבילי, מקווה שגם אתה תספוג ממנו דברים חיוביים :)

  2. פינגבאק: סיכום אלבומי השנה 2014 | אנטנות השמיימה

השאר תגובה