האלבום שלא היה שם (וגם לא יוזכר בשמו)

לפני העיקר: לפני שבוע וחצי Liars הופיעו בבארבי. הגעתי להופעה עם חששות כבדים מאוד. ליארז הם אחת הלהקות המרתקות, מיוחדות ואהובות עליי מהעשור האחרון. הלהקה עברה כל כך הרבה פאזות לאורך הזמן הזה ועם האלבום האחרון שלהם שיצא שנה שעברה הם נמצאים כרגע בפאזה אלקטרונית קרה למדי. את האלבום ממש אהבתי אבל מרגע שנודע לי על ההופעה עלה בי החשש שההופעה הזו תהיה פספוס. תמיד רציתי לראות אותם מתפרעים על כלי הנגינה שלהם, עם טירוף התופים והגיטרות שלהם, והיה נראה לי כי ברכינה על קונסולות הטירוף הידוע של הלהקה פשוט ייעלם. קטעי וידאו שראיתי מהזמן האחרון לכאורה איששו את החשש שלי. אבל זו להקה אהובה, את הכרטיסים רכשתי 56 שניות לאחר שהידיעה על הגעתם פורסמה אז אין מצב שאפספס אותם גם אם אני עתיד להתאכזב.

ואכזבה כלשהי בכלל לא הייתה חלק מהמשוואה. על אף המיעוט בכלים מוזיקליים מסורתיים, הטירוף נוכח ברמות גבוהות, היה מרקיד, מקפיץ, מטלטל משמח ומפחיד (הסולן באמת יודע להפחיד במוזרות שלו, בקטע טוב). זו הייתה אחת ההופעות הטובות והמשמחות של השנה האחרונה ונראה כי רבים מדי פספסו אותה כי הבארבי היה במצב הכי דליל שראיתי מזה שנים. לפירוט ותובנות נוספות אתם מוזמנים לקפוץ לפוסט של נמרוד שהיה איתי בהופעה ולקבל דעה עם פרספקטיבה רחבה ממישהו שהלהקה היא חלק מהחיים שלו מזה זמן רב (ושאחראי להיכרותי איתם).

והעיקר: בצורה טיפה נמהרת ויותר מדי בטוחה בעצמה כתבתי בזמנו בעמוד ה"על הבלוג" כי באופן כללי לא אעסוק במוזיקה ישראלית. אני לא מתכחש לאמירה זו ובעיקרון עומד מאחוריה אבל כמובן עם כל הצהרה חותכת יגיע הרגע היוצא מן הכלל. אז בפוסט זה הוא הגיע. אבל קודם אסביר את עצמי.

בשנים האחרונות אני והמוזיקה הישראלית מוצאים עצמנו ביחסים הפכפכים וכרגע רעועים. יש לי הרבה כבוד לתוצרת הישראלית (וכמובן כשאני כותב "מוזיקה הישראלית" אני בעצם מתכוון לאוף-מיינסטרים של איזורי הרוק) ובעבר גם שמעתי הרבה מהמוזיקה הזו. זה התחיל בשנה הראשונה שלי באוניברסיטה ובתחילת הדרך עם זוגתי כשהיא פתחה בפני את נפלאותיהן של ההופעות החיות, תחום שהייתי די אטום אליו בעבר ולא ייחסתי לו חשיבות. בת הזוג דחפה שנלך להופעות וכצפוי מרגע שהתחלתי נפתח לי תיאבון אדיר לסוג בילוי זה. בגלל המיעוט בהופעות חו"ל בארצנו וגם קושי בהגעה אליהן עבור שני סטודנטים חיפאיים פנינו לסצינה המקומית. המרתף 10 ז"ל בחיפה סיפק כמה הופעות משובחות אבל את החבילה השלמה והמרגשת קיבלנו בזכות פסטיבלי המוזיקה המקומיים שהיו בתנופה באותן שנים, בעיקר אינדינגב ופסטיבל יערות מנשה (המועדף עלינו בשל היותו נעים יותר, ירוק יותר והרבה הרבה יותר במרחק 5 דקות נסיעה מבית ההורים).

ההתלהבות ששני הפסטיבלים האלה במהדורות המוקדמות שלהם גרמו לנו שינו לגמרי את תפיסתנו לגבי המוזיקה המקומית, מקומות בילוי ועצם הקונספט של פסטיבל מוזיקה.

אך עם הזמן ההתלהבות ירדה, הטעם שלי במוזיקה קיבל כל מיני תפניות (ברגע אחד יותר אקספרימנטל, ברגע אחר יותר פולק ואחרי זה היה פסיכדליה ושוגייז) ובאף אחת מן התפניות האלה המוזיקה המקומית לא הצליחה לתת לי את החומר לו נזקקתי באותו רגע. כך התרחקו דרכינו, כשגם מבחינת הופעות העדפנו לצאת מגבולות ארץ ישראל ולבקר בפסטיבלי מוזיקה זרים.

ולמרות הטלטלות האלו ביחסי עם המוזיקה המקומית, אני מן הסתם שומר אמונים לכמה אמנים שנמצאים איתי ובאוזניי מזה מספר שנים בתקווה שימשיכו לפעול, להופיע ולהוציא אלבומים ואני כל עוד אני יכול אמשיך לצרוך כל אחד ואחד מהם (אלבומים והופעות כאחד).

אחת מהסלעים היציבים האלו היא לא אחרת מאשר רוקפור. או, סוף סוף להקה שאני לא צריך להציג. גם מוכרת וגם עם קהל רב. הלהקה הוציאה לא מזמן אלבום חדש בשם Too Many Organs ואיכשהו הרושם שהתקבל אצלי הוא שההייפ כבר לא בצד שלהם. נתקלתי במעט מידי התייחסויות ברשת בנוגע לאלבום החדש. אם התחושות שלי נכונות זה בהחלט מצער, אבל למזלי הלהקה לא זקוקה לרחמים שלי (כך נראה לי). עושה רושם כי יש לה בסיס מעריצים מוצק ויציב.

את האלבום הלהקה השיקה בסדרת הופעות ארוכה ונרחבת בכל הארץ. אני תפסתי אותם בהופעה בפאב/מסעדה/מבשלה Jem's Beer Factory שבפתח תקווה (בירה מעולה למי שמתעניין בבירות בוטיק ישראליות) שהיה מלא עד אפס – אבל רק בישיבה ליד השולחנות – ונתנו הופעה מעולה כרגיל לסטנדרטים הגבוהים של הלהקה. כבר תפסתי לא מעט הופעות של רוקפור בשנים האחרונות (אני מצר על כך שלא הייתי מעריץ וחובב הופעות בזמן ההרכב המקורי של הלהקה, רק מתוך סקרנות) וההופעה הנ"ל היא רק עוד חוויה נהדרת שלי עם הלהקה הישראלית האהובה עליי.

אצל כל להקה שהוציאה את "האלבום המיתולוגי ההוא" כל הוצאת אלבום חדש ישר מתלווה בערגה אל אותו אלבום במקום לתת לחדש את הכבוד שמגיע לו (במידה ובאמת מגיע) – לכן אצהיר זאת פה, רוקפור במצבה כיום לא צריכה שום אזכור אל אותו אלבום מיתולוגי, היא נמצאת כרגע במקום לא פחות טוב מבחינת איכות היצירה. למעשה הרביעיה הוותיקה נמצאת בחתיכת סטרייק יצירתי הגון ביותר כשב- 2010 הוציאה את "העולם המופלא" המהמם והמפואר בעברית ועכשיו חזרה לאנגלית והוציאה את Too Many Organs שהוא אחד האלבומים המהנים, נעימים, נגישים ומסעירים ששמעתי ב- 2013 בכל שפה ומכל מוצא שהוא.

אין לי ספק ברמת המשוחדות הגבוהה שלי – אני אוהב אהבת אמת את רוקפור. הם עושים את המוזיקה הכי נכונה עבורי מזה זמן רב ואני לא מתכוון להתנצל על האובר-פירגון שהם מקבלים ממני. הם ראויים לו. בטח ובטח עכשיו לאחר שהחדש יצא.

Too Many Organs הוא אסופת שירים זריזה בת 35 דקות (שאני כבר שנים טוען כי זו תוחלת הזמן הנכונה ביותר לאלבום, ובשתי מילים Deja Vu), שירי פופ-רוק פסיכדליים שלווים ואופטימיים באווירה מאוד קייצית, הפקה עשירה ומוקפדת ויותר מכל, מקצוענות נטו, אך לא מהפן הקר והאטום. נהפוכו, אלו שירים מאוד חמימים ונגישים שמבקשים את קרבתם של אוזניי המאזינים. אמנם אין פה ממש ניסיון לאתגר את המאזין, ליצור איזו קונספציה חדשה בקונבנציות הסאונד שמוכרות היטב עם הלהקה או אף ללכת רחוק מזה וממש ליצור משהו חדש וזר. לא. אבל יש פה הרבה שירים שמתחבבים בקלות בלי להוריד גרם מאיכות המוזיקה ומעומק הריגוש שהיא יכולה להפיק.

האלבום פותח עם שלושה שירים שהם להיטים מידיים. ואכן שניים מהם כבר יצאו כסינגלים, שיר הנושא הפותח (שהוא למעשה היחיד שפחות מוצא בעיניי מכל שירי האלבום) ו- Two Miles הנהדר, כשהשלישי הוא Don't Shoot the Messenger בעל הווקאלז הנשי מהווה את היפה מבין השלושה. שלישיה זו שואבת בבטחה את המאזין לתוך האלבום ולמעשה לוכדת אותו. לא נראה לי שאפשרי לא לחבב בצורה מיידית את האלבום לאחר פתיחה מוצלחת כמו זו. לאחר שמשימה זו הושלמה בהצלחה אפשר להמשיך הלאה ולהעז יותר, וכך מגיע השיר הרביעי Halloween in Vencouver שהוא רוק פסיכדלי אינטנסיבי וסוער שמציף לגמרי את האוזניים בלי לגרום לריחוק בשום שלב. השיר הוא סערת גיטרות, תופים, קלידים והרמוניות מושלמות הדחוסים היטב לתוך השיר הארוך באלבום (5:50) שכולו תנופה אחת בלתי פוסקת. שיר זה הוא שנותן את הגיוון הגדול לאלבום ונותן טונים וצבעים קצת שונים מכל הפופ הרב שהולך פה (באופן החיובי ביותר שאפשר). זהו השיר המועדף עליי באלבום לצד Don't Shoot the Messenger וכך גם מסתיים החצי הראשון של האלבום והחזק יותר לטעמי. אך גם החצי השני של האלבום מורכב משירים מעולים שבין היתר אציין את All is Well על הפסיכדליה ההזויה שלו, Noah Storm הקצר, האינטנסיבי והריוורבי ו- Across the Street שתורמים רבות לחצי שני נהדר לא פחות גם אם באמת הרבה פחות להיט וישיר. והנה ציינתי כמעט את כל השירים באלבום כשאין לי ממש יכולת לומר עליו מילה רעה כלשהי.

על אף ההנאה הגדולה שאני מפיק מהאלבום הזה, אני חייב לומר בכנות כי הוא ישאר פחות בתודעה קולקטיבית כלשהי לזמן ארוך וכנראה שגם לו התודעה האישית שלי. האלבום מאוד מיידי ואינו מכיל את האלמנטים המיתולוגיים החד פעמיים ונראה לי שהוא גם מחוויר לעומת "העולם המופלא". ועדיין זה אלבום כל כך שווה שמהווה האזנה חזקה, רציפה ומתגמלת מתחילתו ועד סופו. עד כדי כך שכנראה בטעות קניתי אותו פעמיים בפורמט הדיגיטלי שלו (כן, אופס).

2 תגובות בנושא “האלבום שלא היה שם (וגם לא יוזכר בשמו)

  1. חן

    עם כל הכבוד לקרוסבי, סטילס, נאש, יאנג והסטאש, אני מעדיפה אלבומים של יותר מ30-40 דקות. אני רוצה שעתיים! סתם. חצי שעה לא מספיקה לי בשביל לעכל אלבום שלם, אבל תן לי עוד כמה דקות, אני בטח אגלה שחלק מהאלבומים הכי אהובים עליי לא עולים על 35 דקות ואמצא שהתבדיתי. עד אז, אעמוד על עקרונותיי! אוי שיט, זה עניין של טעם.

    אני מכירה רק את "האלבום המיתולוגי ההוא" וניסיתי להקשיב לחומרים אחרים של הלהקה, ומשום מה המוזיקה שלהם תמיד נשמעת כאילו היא שואפת לאיזהשהו מקום, לאיזושהי הגדרה, אבל היא לא הגיעה לשם אף פעם, חוץ מבאלבום ההוא… אבל עדיין לא ניסיתי את החדש, ובהמלצתך אפתח עותק בחנות ואתן לו הקשבה.

    תודה!

    1. ארז מאת

      כמובן שקביעת האורך האידיאלי לאלבום זה מאוד בהכללה ולא באמת נכון לכל סגנון/אמן שקיימים. אבל באופן כללי 35-45 דקות זה האורך שהכי מתאים לי. וזה נכון בעיקר כשמדובר בשירים פשוטים יחסית. אני מוצא שמעבר לזמן הזה יש הרבה פעמים הרבה פילרים, חזרתיות, עייפות החומר ועוד רעות חולות.

      אישית אני אוהב כל דבר שאי פעם שמעתי מרוקפור אבל זה הרבה בגלל שהם להקה אידיאלית מבחינתי – פסיכדליה קלילה למדי, הרמוניות, שיר פופ מצויינים. לא צריך הרבה יותר מזה כדי לכבוש אותי.
      אני ממש מקווה שהאלבום יהיה לטעמך ואני לא סתם מוליך אותך שולל. אבל כן, מצטער להודות, אבל זה באמת עניין של טעם.

השאר תגובה