ארכיון הקטגוריה: הופעות

הופעות ברלינאיות: ערב של סיפורי אגדות עם קליידוסקופ

kaleidoscope (uk) liveKaleidoscope @ Bassy Club

מסוג צירופי המקרים המועדפים עליי – רגע אחד אני משתף עם העולם את אחד השירים האהובים עליי אי פעם בעמוד הבלוג בפייסבוק ומספר שבועות אחדים אחר כך אני פתאום מוצא עצמי חווה את המוזיקה הזו בלייב! יש לי כבר כמה צירופי מקרים דומים בראש שאני אשמח להוציא לפועל…

בדרך כלל אני לא בעד הופעות זקנים. על פי רוב לא מרגש אותי לראות כמה חברה מקשישים שיוצאים לטורי הופעות למרות שהם לא פעילים מוזיקלית מזה שנים רק כדי לשאוב כסף מענני הנוסטלגיה שאופפים להם את ראשי המעריצים האופטימיים.

אבל אני לא יודע, הפעם היה משהו קצת שונה. אולי עם האבות הקדמונים של הרוק-פופ הפסיכדלי זה אחרת ובלוטות הנוסטלגיה שאני בז להן ברוב ימי השנה השתלטו עליי כליל. אולי זו האינטימיות היחסית שהייתה צפויה מאחר והלהקה תמיד הייתה מוכרת בעיקר ליודעי ח"ן. אולי זה המחיר המגוחך. ואולי פשוט המחשבה על האפשרות לשמוע בלייב את השירים הנפלאים בני 50 השנה ש- Kaleidoscope הבריטים יצרו בסוף שנות השישים ובראשם השיר היפה ביותר בעולם (או לפחות אחד מני אחדים מועטים), שיר שיצא מפיו של האדם שכתב אותו ויבצע אותו מטרים יחידים ממני. איך שלא יהיה, זה כנראה כל מה שצריך כדי להוציא אותי מהבית. פשוט מאוד סך הכל.

הופעות ברלינאיות: A Place to Bury Strangers – סיקור לקראת ההופעה בבארבי

A Place to Bury Strangers @ Lido, Berlin

[ גילוי נאות: נשלחתי לסקר את ההופעה לקראת הגעתה של A Place to Bury Strangers לבארבי ב- 18 באפריל מטעם חברת ההפקות המון ווליום (אירוע פייסבוק / כרטיסים) ]

אחד הרגעים המוצלחים יותר בהופעה של A Place to Bury Strangers וללא ספק המפתיע בהם התרחש ממש בתחילתה. אחרי החימום הפוסט-פאנק-י והמופרע של Rape Blossoms וזמן ההמתנה הקבוע עד שהציוד על הבמה אורגן מחדש, האורות כבו, דממה השתררה ואז התחילו לבקוע מהרמקולים צליליהם הרפטטיביים והקצביים של גיטרות ומכונת תופים, זאת בעוד הבמה נשארה עדיין אפלולית וריקה. מה שנדמה כמו פלייבק פתיחה להזרמת אנרגיות לקראת עלייתה של הלהקה לבמה רק נמשך ונמשך בלי שמשהו ישתנה או יקטע אותו. למרות שהקטע נשמע כיפי היה גם מאוד מוזר. אני רוצה לראות בעיניים שלי את הלהקה עושה את הרעש הקצבי הזה ולא רק לשמוע איזו הקלטה של זה. הרי בגלל זה קיימות הופעות.

הופעות ברלינאיות: Tame Impala במועדון ה- Columbia Halle

Tame Impala @ Columbia Halle
Tame Impala @ Columbia Halle
Opening: Jagwar Ma

פעם שנייה שאני רואה את טיים אימפלה בלייב, שהיא גם הפעם השנייה בחמישה החודשים האחרונים. הפעם הקודמת הייתה בפסטיבל End of the Road שהייתה ההופעה השניה הכי טובה של הפסטיבל (לפחות לפי העדות שלי בסיכום הפסטיבל בבלוג). כל מה שכתבתי אז נכון פחות או יותר גם להופעה הנוכחית.

פסטיבל Le Guess Who? 2015

Le Guess Who? 2015
על פסטיבל Le Guess Who? שמעתי לראשונה לפני שנה (אני חושב) אז היה ליינאפ מעולה שהקפיץ לי את הפסטיבל לתודעה וגרם לי לעקוב אחריו באדיקות. כבר הליינאפ של השנה הנוכחית העיף אותי מהפסים וישר לעמוד רכישת הכרטיסים.

זו הייתה שנה מוזרה מבחינת פסטיבלים. הליינאפ של פרימוורה סאונד הרגיש לי מאוד משעמם ונטול אטרקציות מושכות וכך גם הליינאפ של Green Man ששנה שעברה השתגעתי שאני לא יכול ללכת אליו ועם עוד פסטיבלים אחרים; אבל אז הגיע הליינאפ של End of the Road וישר הוציא ממני את הצהרת "הפסטיבל הכי טוב של השנה" (שבסוף דווקא קצת איכזב בשל התנגשויות רבות ומתסכלות מדי). לבסוף הגיע הליינאפ של Le Guess Who?, שכלל I kid you not יותר מ- 160 אמנים שונים (!!!) בארבעה ימים שחטף באלימות מפתיעה את תואר ליינאפ השנה, וגם היה מאוד צנוע מבחינת התנגשויות מרתיחות שזה כבר סיבה מעולה להעריץ את הצוות ולעקוב אחריהם לעוד שנים רבות.

הפסטיבל

הופעות לונדוניות: My Morning Jacket ב- Shepherd's Bush

My Morning Jacket at Shepard's Bush

כפי שהזכרתי כבר בפוסט על פסטיבל End of the Road 2015, מיי מורנינג ג'אקט היו בטופ של ההופעות שאני חולם לראות כבר שנים רבות. זמן מה לאחר שקנינו כרטיסים לפסטיבל נחשפו התאריכים של הטור האירופאי שלהם. תאריך אחד קרץ לנו מאוד, הופעה בלונדון יום אחד לאחר הפסטיבל. כבר הפרט הזה היה מספיק לגרום לנו לדחות את הטיסה ביום ולהישאר בעיר, ואז נודע לנו שחברנו הטוב והיקר תומר (בעל הבלוג הותיק והמעולה הרמוניה דרומית) מתכוון לעשות גיחה לאירופה כדי לתפוס שלושה מבין התאריכים של הטור כשלונדון היא אחת מהם. אז גם הופעה מלאה של My Morning Jacket וגם לבלות עם חבר יקר שלא ראינו כבר יותר משמונה חודשים – אין בכלל קמצוץ של התלבטות!

בחזרה לפסטיבל End of the Road – מהדורת 2015

End of the Road 2015

לאחר שנה הפסקה מהמנהג שלנו של פסטיבל חו"ל גדול פעם בשנה (עוד לא החלטתי איך החוקים עובדים כשגרים בחו"ל…), חזרנו השנה למנהגנו הנושן וגם לפסטיבל End of the Road המוכר והאהוב עוד מהפעם הקודמת שהיינו בו (עליו כבר כתבתי בפירוט בעבר), שנמצא בדרום אנגליה וחגג השנה עשור לפעילותו.

לא תכננו לחזור שוב ל- EotR, אבל הליינאפ השנה היה כל כך מוצלח (אולי הכי מוצלח מבין כל הפסטיבלים האירופאיים) כך שלא יכולנו לוותר, למרות החוסר בגיוון והעלות הכספית הגבוהה יחסית. הפעם הקודמת השאירה עלינו רושים עז כל כך וחוויות מצוינות שזה הרגיש רק מתבקש.

End of the Road 2015

הפסטיבל עצמו נשאר כשהיה, כך שכל מה שכתבתי בפוסט ההוא תופס גם הפעם: פסטיבל פסטורלי ביותר, מאוד נעים לכל הגילאים (ובמיוחד למשפחות, בדרך שלא מעיקה על סוגי הקהל האחרים), מיקום מהמם והשקעה שבכלל לא תאמן. אפשר לשוטט ביער במשך שעות ולהנות מכל מיני פינות חבויות בהם אמנים הקימו מייצגים קטנים כגדולים ותמיד יצירתיים ומלאי דמיון. קולנוע שמתפקד רוב שעות היום, במת סטנדאפ מעולה שפועלת כל יום מאחת בצהריים עד חמש אחה"צ ואידיאלית להעביר תחת העצים ובישיבה את החלק של היום בו במות המוזיקה נשלטות על ידי להקות קטנות ופחות מוכרות. הרבה דוכני אוכל מגוונים ומצויינים. הופעות סודיות. ועוד ועוד ועוד.

הופעות ברלינאיות: Foxygen ו- Alvvays בפרנץ קלאב

foxygenFoxygen @ Franz Club
Opening: Alvvays
(הופעה מנובמבר 2014)

הצפייה לאלבום החדש של Foxygen הייתה גדולה עבורי. הלהקה היא אחת הרעננות, הכיפיות והאהובות עליי מהשנים האחרונות וההודעה על אלבום קונספט מטורף המכיל 27 שירים שיגרה אותי להמתנה חסרת מנוחה. העובדה שהסינגל הראשון היה גלאם פופ מצוין וחסר בושה הייתה רק עוד אישור לגודל הציפיות שלי.

כשהגיע האלבום לאזניי ואחרי שקיבל כמה האזנות לא הוסערתי לרגע תחת היצירה המונומנטלית של זוג הצעירים ממערב ארה"ב ולהקתם, אבל גם לא התמלאתי בדחייה עמוקה נוכח יצירה נוראית. עבורי זה היה בעיקר כישלון חביב – הרבה אנרגיה חיובית אבל רק שיר אחד טוב לרפואה (מתוך 27 שירים פוטנציאליים, כן?) שהוא גם הסינגל הראשון. מזמן האכזבה לא הייתה כה חיוורת.